יצירה: שקד בשן

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, כמו סדק בזכוכית, לא בעין עצמה אלא בקול הדממה שאחריו. הוא עמד מעבר לדלת החצי פתוחה של הסטודיו, גב זקוף, שיער שחור אסוף בפיזור מכוון, חולצה לבנה דקה שנסמכה על עורו כמו עמוד תפילה. הרגשתי אז את אותה תחושת קלקול מתוקה כשהגוף יודע את מה שהמחשבה מסרבת להכיר. הסטודיו היה לבן עד כאב. צורב. קירות חשופים, ריח צבע טרי ואבק עץ. נשלחתי מטעם המחלקה, לא יותר מעוזר טכני חסר שם. התלמדות. הוא היה המנחה החדש, אלעד מזרחי, הפסל. שם שמהדהד כמו סוד שמתחיל באו

בִּמְקוֹם קִנְאַת פִּין, אֶעֱשֶׂה לְךָ קִנְאַת מִין תְּקַנֵּא בְּשַׁדַּי - פְּטָמוֹת וְרֻדּוֹת שֶׁעוֹמְדוֹת זְקוּרוֹת תְּקַנֵּא בְּעוֹדִי נוֹטֶפֶת חָלָב תְּקַנֵּא בִּי עוֹטֶפֶת אֶת הַפִּין שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לַעֲטֹף אֶת כֻּלִּי תְּקַנֵּא שֶׁאִם אֶרְצֶה, גּוּפִי יֵהָפֵךְ אֱלֹהִים. תְּקַנֵּא, אֲנִי צוֹעֶקֶת אַךְ הַבּוּשָׁה עוֹצֶרֶת אוֹתִי אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַפֶּה - דָּבָר לֹא יוֹצֵא הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי טוֹבַעַת - דָּבָר לֹא יוֹצֵא בִּטְנִי מִתְעַוֶּתֶת - דָּבָר לֹא

אֲנִי רֵיקָם יָצָאתִי וְשַׁבְתִּי מְלֵאָה וְאֵינִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב לְךָ שִׁירִים מֵרֹב בּוּשָׁה. אִם יִבְצְעוּנִי לִשְׁנַיִם, בּוּשָׁה אֲדֻמָּה מִמֶּנִּי תִּטֹּף, בּוּשָׁה אֲדֻמָּה בְּחוּצוֹת הָעִיר תַּחְשֹׂף אֶת הַשִּׁיר שֶׁלֹּא יָכוֹל בְּלִי חֲתָךְ.

לא כתבת כמה זה קל. כשביקשת שישלח שירים שהוא אוהב, כי את במיטה ומתחשק לך לשמוע משהו שמתאים לגשם, לא כתבת שאת יודעת שאחרי השיר השלישי תכתבי "עוד", ובשיר החמישי תכתבי שאת מרגישה שהמוזיקה הזו מלטפת אותך. לא כתבת כמה נוח לך לכתוב מילים כאלה, וכמה את מפחדת שהן יהיו מציאות. לא כתבת שאת חושבת שהוא משקר. את חושבת שהוא משקר כשהוא כותב שהוא אף פעם לא קרא אותך לפני, את חושבת שהוא משקר כשהוא שולח בוקר טוב. את במיוחד חושבת שהוא משקר כשהוא כותב שהוא מאוהב בפטמות שלך, ושולחת לו סרטונים כדי ל