המרווח בין פחד לחרות / טום סלמה

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, כמו סדק בזכוכית, לא בעין עצמה אלא בקול הדממה שאחריו. הוא עמד מעבר לדלת החצי פתוחה של הסטודיו, גב זקוף, שיער שחור אסוף בפיזור מכוון, חולצה לבנה דקה שנסמכה על עורו כמו עמוד תפילה.  הרגשתי אז את אותה תחושת קלקול מתוקה כשהגוף יודע את מה שהמחשבה מסרבת להכיר.

הסטודיו היה לבן עד כאב. צורב. קירות חשופים, ריח צבע טרי ואבק עץ. נשלחתי  מטעם המחלקה, לא יותר מעוזר טכני חסר שם. התלמדות. הוא היה המנחה החדש, אלעד מזרחי, הפסל. שם שמהדהד כמו סוד שמתחיל באות גדולה. הוא קיבל אותי בלי להרים מבט, מחווה חדה של אצבע אל ערימת השיש. "תביא לי את זה" אמר, כאילו אני שלוחה של מחשבתו, כלי עבודה נוסף.

תחושת הבושה  לא נבעה רק ממנו, היא הייתה בתוכי עוד לפני שידעתי לקרוא לה בשם. בושה ממחשבותיי, מהשתוקקותי הקלה להתערטל ולא פיזית בלבד, אלא להיחשף עד הסוף. המבט שלו, קר ויודע, גרם לי להרגיש ערום גם בלבוש מלא. ובערום הזה, צמח החשק, עיוור, כמעט אכזרי, כזה שהכרתי רק מהספרים.

הימים הבאים היו שקטים לכאורה. אני סוחב שיש, הוא חורץ בו קווים דקים. שיחותינו הסתכמו בהוראות והנעה לפעולה -להביא, להזיז, להחזיק. אבל כל מגע אגבי, אצבעותיו שנוגעות באצבעותיי כשמעבירים כלי, בד חולצתו שנושק לזרועי כשהוא מעמיד את נתח השיש הקריר. הכל היה כמו ניצוץ חשמלי. בלילות, הגוף שלי צרח נגדי בשתיקה. הבושה לא הייתה רק במעשה, אלא בעצם הידיעה שאני רוצה בו. זקוק לו. נחוץ לו כמים חיים

באחד הלילות נשארתי בסטודיו. המלט התייבש, השיש נחצה בקול עייף, והסטודיו היה שקט מלבד רעש נשימתי. פתאום שמעתי את עקביו, צעדים חרישיים אך החלטיים. הוא נכנס, שערו פתוח הפעם, עיניו כהות מהרגיל. "אתה תמיד פה" הוא אמר. לא כשאלה, כקביעה. "אני… מסיים מה שהתחלתי " מלמלתי. הוא התקרב אלי בחצי חיוך. "ומה התחלת?" לא ידעתי אם השאלה הייתה על האבן או עליי. התחלתי לבעור. רציתי לומר. במקום זה שתקתי. הוא הרים את ידי, ביד קלה אך נחושה, והניח אותה על פסל שעמד לסיים - עוד גוף גברי, מחוספס, חצוי לאורכו. "אתה מרגיש את זה?" שאל "רגש זה לא חטא. זה החומר גלם הכי יקר בעולם.

מאז אותו לילה המבט שלו שקוע בי כמו מסמר חלוד, לא בגלל הכאב אלא בגלל הידיעה שהחלודה עתידה להתפשט. עובדים זה לצד זה, פסלים נולדים ונשברים סביבנו ואיתם פוערים סדקים בזיכרון שלי , בתשוקה, בכמיהה. הוא דיבר מעט, אבל בכל פעם שנגע בחומר סיפר סיפור אחר. על גבר שאהב פעם, על בגידה שלא נסלחה, על תאונה שהותירה אותו עם צלקת סמויה בגב. כזאת שהתעקש להראות לי. כזאת שהעיז והניח את ידי עליה. הוא לא סיפר סיפורים שלמים אלא רסיסים. ואני, במקום לברוח, התקרבתי.לילה אחד, באמצע סערה, אולי היה זה רק קצת גשם, הוא ביקש ממני להוריד חולצה. רעד עבר בי. הוא אחז בידיו גוש חמר והתחיל לעצב. "אני רוצה לזכור אותך" אמר. "כמו שאני רואה אותך." הוא נעמד מולי חסון. כפות ידיו מחופות חמר לח. החדר התמלא בריח אדמה רטובה, במגע קריר של חמר  הוא הניח את ידיו על כתפיי, על חזי, על צווארי. כל נגיעה הייתה כמו שאלה שלא נשאלה. הבושה והחשק התמזגו, אי אפשר היה להפריד מי מוליד את מי. כפות ידיו המלוכלכת לא ביקשו רשות לפרום את רוכסן המתכת של מכנסי הג׳ינס הכחולים שלי. לא ביקשו רשות למדוד את הזין שלי. יהיו אלה שניות בודדות עד שהג׳ינס יתנתקו מגופי, עד שפלג גופי העליון יוטח על שולחן העבודה ,עד שידי החמר יעסו את פלחי ישבני. יפלסו את הדרך אל תוך גופי - כך בזיון קלישאתי על שולחן עבודה הוא פלט בעומק גופי, געגוע שביקש מקום לנוח בו.

הזמן חלף, והסטודיו הפך לשדה קרב בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מסוגל לשאת. הלילות שלנו התארכו. לפעמים למגע, לפעמים רק שתיקה משותפת. כל שיחה נגעה בקצה האמת אך נרתעה ממנה, כמו יד שמרחפת מעל אש. בערב האחרון, רגע לפני שסיים את הפרויקט ועזב את העיר, הוא קרא לי אל הפסל המושלם ביותר שעשה. גבר עומד, חצוי לשניים , צד אחד חלק, נקי, כמעט קדוש וצד שני חרוץ צלקות, גולמי. "זה אתה", אמר. "וזה גם אני." לא הבנתי אם זו הצהרת אהבה או גזר דין. רציתי לשאול, אבל  פחדתי מהתשובה, אולי רציתי להשאיר את הסוד חי, כמו גחלת. ערפל סמיך חסם אותי מכל עבר. הייתה זאת הבושה, המשרתת  הנאמנה של ההישרדות. היא השומרת והיא גם הכלא. אבל אני מזכיר לעצמי, זה רק סף שיש לעבור כדי לגלות שהכוחות הגדולים טמונים במרווח בין פחד לחירות. אני יודע , אבל לא מסוגל.