מאמר מאת ניצה בן-ארי [1]
נציץ רגע בשתי מהפכות חשובות הקשורות אלינו ישירות. נתחיל בהמהפכה הפוריטנית באנגליה של המאה ה-19 ומהפכת הנגד של השחרור המיני במאה ה-20. כרקע, נבדוק את החקיקה הפוריטנית בעניין מה שנקרא פרסומי תועבה, שהשפיעה על אנגליה, על אירופה ועל ארצות הברית. חשוב לציין שהחקיקה לא הקדימה את הנוהג, אלא באה בעקבות הנורמות הפוריטניות שהכניסה המלכה ויקטוריה.
הספרות האירוטית עתיקה כספרות עצמה, אך החוקים המודרניים נגד מה שהוגדר רשמית כספרות תועבה נחקקו בצורה שיטתית רק במאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית, שלא לחינם כונתה "תור הזהב של הפוריטניות ותור הזהב של הפורנוגרפיה"[2]. ניתן לראות את ראשיתו של המפנה הנורמטיבי, שגרר בעקבותיו את התחיקה, ב-1802, בהקמת "החברה לדיכוי החטא" באנגליה, שיכלה לרשום כאחת מהצלחותיה הראשונות את שליחת המו"ל שהוציא לאור את ספרו של תומס פיין, ״עידן התבונה״, למאסר של שנתיים.
באותה תקופה, הגה איש בשם תומס בודלר את רעיון ניקוי מכלול יצירתו של שייקספיר לכדי מהדורה מהוגנת לכל המשפחה, וזו יצאה לאור בשנת 1818 והפכה מיד להצלחה מסחררת. בעקבות שייקספיר, טיהר בולדר לאט ובקפדנות יצירות קלאסיות נוספות, כולל ספרים מהתנ"ך, וזכה להיזכר כמי שפרץ את הספרות הקלאסית לצנזורה.
הצלחתם של מפעלים חלוציים אלה, יחד עם גורמים סוציו-אקונומיים נוספים כמו ריבוי מספר יודעי קרוא וכתוב, הוזלת מחירי הספרים ונגישותם, גרמה לכך שהחוק יתערב, תחילה באכיפת האיסור על מכירת חומר תועבה כגון תמונות שכונו "גלויות פריזאיות" ועד מהרה באיסור מכירת ספרות ארוטית. כך נחקקו חוקי האיסור הראשונים: תחילה זה של הלורד קמבל ב-1857 ולאחריו החוק הידוע של השופט העליון קוקברן מ-1868.
הגדרתו של השופט קוקברן לפורנוגרפיה הייתה עתידה לשמש בסיס לשיפוט באנגליה ולאחר מכן באמריקה במשך כ-100 שנה, ואף להשפיע על הנורמות והתחיקה בגרורותיהן ואף ברוב חלקי העולם המערבי.[3] אמריקה לא פיגרה בהרבה: המשפט הראשון נגד ספר היה בבוסטון, מעוז הפוריטניות, ב-1821 (הספר היה ״פאני היל״, זכרונותיה של אשת תענוגות, כמובן), וב-1872 אף הוקם שם המענה האמריקאי ל"חברה לדיכוי החטא" בראשות אנטוני קומסטוק, שמיהר לשכנע את הקונגרס לצאת בתחיקה נגד חומר תועבה.
במרוצת המאה ה-20 שוב היו אלה הנורמות שאילצו את המערכת המשפטית לשנות את מדיניותה. המאבק על חופש הספרות היה רק חלק מהמאבק על חופש הדיבור והשחרור מן הפוריטניות: המהפכה המינית שהחלה עם הפסיכולוגיה המודרנית ופרסומיו של פרויד, המאבקים לשחרור האישה ולתכנון המשפחה שנשאו פירות בעקבות שתי מלחמות העולם, הספרות המודרנית שדרשה בעקבות ד.ה. לורנס לבטל את הטאבו הפוריטני בכל הנוגע למין - אלה מקצת מן הגורמים שהביאו לשינוי מתמיד בדעת הקהל.
למרות החרמות והאיסורים, רומנים כמו ״מאהבה של ליידי צ'טרלי״ של ד.ה.לורנס, ״חוג הסרטן״ של הנרי מילר, ״יוליסס״ של גו'ויס, ״לוליטה״ של נבוקוב, ורבים אחרים מצאו תחילה ערוצים אלטרנטיביים בהוצאות אמיצות או לחילופין מפוקפקות כמו הוצאת "אובליסק" של ג'ק כהנא בפריז, אחר כך אצל בנו מוריס ז'ירודיה בהוצאת "אולימפיה" (אשר חברה עם "גרוב" האמריקאית) וכן בעשרות בתי דפוס מחתרתיים, ומשם הסתננו אל הקהל הרחב.
אך רק באמצע המאה ה-20, הופיעו הפרצות הראשונות בצנזורה על ספרות התועבה, וזאת, באופן סמלי, במשפט נגד החרמת הרומן של לורנס, למעלה משלושה עשורים לאחר שראה אור, ב-1928. בסדרת מאבקים שהדהדו בבתי המשפט ובתקשורת העולמית אומצו בארצות הברית הגדרות חדשות לפורנוגרפיה, שדרשו לבדוק אם יש לספר תרומה חברתית, אם התכוונות הספר אינה אלא לעורר זימה, אם הספר פוגע בסטנדרטים המוסריים של החברה ואם הוא בגדר פורנוגרפיה קשה (hard-core pornography)[4]. מכאן הובילה הדרך למתירנות של שנות השבעים התוססות (ולנסיגה הקשה, בעיקר בגלל מגיפת האיידס).
עד כה, סקרתי בהרחבה את החברה הפוריטנית, את הדאבל-סטנדרט שהיא יצרה ואת תהליך ההחלמה הממושך שעברה החברה המערבית להשתחרר מהם, משום שהייתה לכל זה השפעה ישירה ועקיפה עלינו - אנחנו הקטנים, עם המהפכה הציונית, התחלנו את הדרך תחת המנדט הבריטי, והושפענו מהחוקים שהוא הכתיב, שהיו לעתים חמורים מאלה שהונהגו בבריטניה עצמה, אבל כיוון שהמהפכה הציונית התעצבה בקרב יוצאי מזרח אירופה, גם למהפכה הסובייטית יש יד בעיצובה. זהו מקרה מובהק שבו מהפכה אידיאולוגית הביאה למסרים חדשים ושבירת הטאבו בנושאי מין וארוטיקה. או לפחות התכוונה לעשות זאת.
שתי המאות האחרונות ברוסיה הסובייטית כללו מהפכים עצומים: מפיקוח חמור למתירנות קיצונית וחוזר חלילה. למי שרוצה להתעמק, אני ממליצה לקרוא בספרו המרתק של Igor S. Kon מ-1995, The Sexual״ Revolution in Russia from the Age of the Czars to Today״. המהפכה הבולשביקית, שהכניסה חוקים מתקדמים ביותר להטבת מצב האישה וזכויותיה, פתחה בהכרזה שהמשפחה והנישואין הם מוסדות בורגניים קפיטליסטיים שאבד עליהם הכלח.
משטרו של לנין ביקש לבטלם ולהסיר את המסתורין מעל המין, ועשה שני צעדים חשובים בכיוון: המדינה העניקה הפלות בחינם, והמליצה לקיים יחסי מין כמו ששותים מים, בכל פעם שצמאים (זו הייתה סיסמתה הידועה של המהפכנית הרדיקלית המרקסיסטית אלכסנדרה קולונטיי)[5]. כך נסללה הדרך למהפכה מינית שהסתיימה באסון בקנה מידה לאומי. מספר הילדים שנולד ללא נישואין וללא משפחה הגיע לממדי ענק, והרחובות נמלאו תינוקות ממזרים באין פתרון.
במקביל, גדל מספר הפרוצות והתפשטו מחלות המין. מות לנין סימן תקופה חדשה, ומ-1930 ועד 1956 הצטרף הפיקוח הטוטליטרי על היחיד להכחשה ודיכוי של המיניות ולחיסולה של התרבות הארוטית. הצורך בידיים עובדות ופיקוח על הילודה החזירו את המשפחה על כנה. סטאלין הגדיל לעשות וצירף את הגידול בילודה לַצורך להתמודד עם הסכנה הנאצית המאיימת. אמצעי מניעה נאסרו על פי חוק וכמוהן גם ההפלות. רק לאחר מות סטלין ב-1956 נפתחו שוב קליניקות לתכנון המשפחה, ודיכוי המין והארוטיקה התחלף במדיניות של ויסות ופיקוח.
אך רק לאחר נפילת מסך הברזל, שב המין ויצא מהארון, אלא שעכשיו הוא לווה בבורות ובתסכול, ואפילו בפאניקה, ומצד אחר במסחור המין נוסח המערב. איך זה קשור למהפכה הציונית? הציונות, כתנועה "גברית", פטריארכלית, כמרד כמו-אדיפלי של דור גברים בדור אבות[6] יצאה, למעשה, בתחילת דרכה בהבטחה לשוויון בין המינים ולפתיחות מינית - אנטיתזה למוסרות הבורגנות הגלותית.
המהפכה הציונית שאפה להשתחרר מן הדימוי היהודי הנשי והרכרוכי, שהגיע לשיא ביזויו בתיאוריות של אוטו ויינינגר, ולהעמיד כנגדה את העברי החדש, שהתגלגל מאוחר יותר ב"צבר". ואם היו זרמים חלוציים, דוגמת קבוצת "ביתניה"של מאיר יערי[7], שלא בחלו בדגם המשתפך והרגשני, הרי שככל שגברו המאורעות והתקרב רגע העימות האלים עם האוכלוסייה המקומית הערבית, גבר הצורך בהמרתו בדגם הגברי שייצג "השומר": עברי קשוח, שתקן ומאופק.[8]
תפקידן של הנשים הפך יותר ויותר פסיבי. הן, שראו בהבטחה הציונית משכבר אפשרות ריאלית להטבת מצבן, להשגת נתח שווה מן הכוח הסמלי והגשמי כאחד (אבן-זהר 2002, בורדייה 1971), נוכחו, ככל שהמלחמה הבלתי נמנעת התקרבה, שעליהן לוותר על שאיפותיהן ולהסתפק בתפקידים המסורתיים של אם-אחות (בצבא: אחות רחמנייה) או מתווכת (בצבא: קשרית). אצל הלוחמים הן נותרו בגדר מושא רחוק לגעגועים והערצה, אך הארוטיקה והרומנטיקה נדחקו אל הצד.
החוק המנדטורי בארץ הכניס בשנת 1936 את הפשעים בתחום המוסר והמין, כולל פרסום חומר תועבה, למסגרת החקיקה הפלילית, על בסיס הגדרתו של השופט קוקברן מ-1868 (כהן, 1973, 84). אך בסופו של דבר, הייתה זו מערכת כפויה שלא התקבלה על הקהל העברי, היחסים עם השלטון המנדטורי היו בעייתיים והגיעו למשברים קשים עד להשגת העצמאות, והמגעים עם התרבות הבריטית הצטמצמו לתחומים שבהם היה לתרבות העברית צורך או שימוש.
לא ניתן אף לתלות את הפוריטניות באווירה דתית כלשהי, כפי שהיה בארצות האנגלוסכסיות, למשל, שכן הציונות היתה מהפכה חילונית מעיקרה. יתר על כן, מחקרים מודרניים הראו שאין מניעה לכך שדווקא בתחום התרגום ייעשו פריצות נורמטיביות אשר אינן אפשריות בספרות המקור, אם במקרים שבהם יש לספרות המתורגמת מעמד מוביל או מתוך התייחסות סלחנית לתרגום כאל ייצוג נורמות של חברה אחרת (Lefevre 1995, 14-28).
פריצות אלה יכולות לשבור סוגי טאבו שונים מתוך שאיפה לרענן את המערכת או למלא את החסר בז'אנרים חדשים (דוגמת הרומן הפופולארי)[9]. ואכן, לאורך כל התקופה הנידונה היה לספרות תפקיד חשוב בעיצוב התרבות, ובחלקים ממנה היה לספרות המתורגמת מעמד ראשוני ומוביל, ואף על פי כן נטו שתי המערכות גם יחד לקחת חלק בעיצוב האידיאולוגיה המרכזית השלטת, כאשר התרגום אינו נחלץ למלא את הפונקציה הזאת. הספרות הארוטית והאינטימית נדחקה אל השוליים.
גם כשבוטלו האיסורים באנגליה ובארה"ב, והנרטיב האישי (שעדיין היה "צברי" ו"גברי") החל לדחוק את רגלו של הנרטיב הקולקטיבי ולהתווכח איתו, גילתה מערכת התרגום היסוס בהכנסת הדגמים החדשים, ועד שנות השבעים הם המשיכו לצאת בהוצאות שוליות זולות, כאשר חלקם תורגם באופן קאנוני רק שנים רבות לאחר הסרת החרם, וחלקם לא תורגם כלל.[10] גם אם נאמר אפוא שהתרבות הישראלית עקבה בצייתנות אחר הנעשה בעולם המערבי, אין להבין את התנהגות המערכת לאחר ביטול הצנזורה באנגליה ובארצות הברית אלא כהשתמרות נורמות פוריטניות מקומיות, במסגרת מאבקי כוח מקומיים.
האם, לאור העובדה שהצנזורה על הספרות לא נאכפה למעשה באמצעות ועדות קדם-פרסום, והממסד הספרותי לא סבל מיד הצנזורה, ניתן לומר שתופעת ניקוי הספרות העברית הקאנונית מארוטיקה נוטה יותר להיות בגדר צנזורה עצמית?
במאמרי על מניפולציות אידיאולוגיות בתרגום טקסטים ספרותיים (Ben-Ari 2000 וראה גם Ben-Ari 2003, forthcoming) טענתי שקל יותר לקהל הקוראים לזהות כל סוג של צנזורה שנכפית מגבוה על ידי השלטון או התרבות, ואף להיאבק בה, מאשר לזהות ולדחות צנזורה עצמית, אשר פועלת בצורה חתרנית ולא מוצהרת. שלא כצנזורה עצמית, צנזורה רשמית נוטה להכריז על קיומה: תרגום שיצא בסין ב-1985 לרומן ״אהובת הקצין הצרפתי״ מאת ג'ון פאולס[11] מציין באחרית דבר: "מתוך התחשבות באורך הספר וברישומו, החלטנו, בהסכמת המתרגם, לקצר במקצת פסקאות שהיו ארוכות מדי או לא הולמות את מנהגי מדינתנו"[12].
זהו ניסוח מוסכם מראש, שכל קורא בארץ טוטליטארית יודע לפענח אותו. לעתים בולטת ההתערבות בצורה גראפית כלשהי, באמצעות שורות חסרות/מרוסקות או עמודים ריקים. במיוחד קשה לקורא המצוי בארץ ליברלית לזהות קדם-צנזורה, כלומר אי-פרסום או אי-תרגום טקסטים "בעייתיים", ובדרך כלל הוא אינו מודע לכך שספרים מסוימים, לעתים אף נדבך שלם מן הספרות הזרה, חסרים ברפרטואר.
בעוד צנזורה כפויה-מטעם פועלת ממניעים כוחניים גלויים, הרי שצנזורה עצמית נעשית מטעמים דידקטיים חיוביים, כביכול, כאשר סוכן התרבות (מתרגם, עורך, מו"ל, עורך עיתון, סופר, מנהיג) משוכנע, באופן לא ציני, שהוא פועל לטובת הציבור. אך אידיאולוגיה, אם לאמץ את השקפתו של ברנר ב"מסביב לנקודה", אינה אלא כיסוי למאבקי כוח ( ראה ערפלי...), ולפיכך בשני המקרים מדובר בניסיונות, גלויים או סמויים, של אינדוקטרינציה. נדמה שבמקרה זה פעלו שני הכוחות, מלמעלה (צנזורה רשמית) ומלמטה (צנזורה עצמית), למען אותה מטרה ואותו רווח, כאשר הספרות מעוצבת על ידי הדוקטרינה ומעצבת אותה כאחד.
לתהליכים אלה היו תוצאות הרות אסון על התפתחות השפה העברית הארוטית והאינטימית, אך על כך בהזדמנות אחרת.
ניצה בן-ארי היא חוקרת, מתרגמת ועורכת. הייתה ראש התוכנית ללימודי תעודה בתרגום ובעריכת תרגום באוניברסיטת תל-אביב וראש מגמת התרגום בחוג לספרות. תרגמה כ35 ספרים מאנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. זכתה בפרסים על תרגום ״פאוסט״ לגתה.
[1] המאמר מסתמך על מחקרי דיכוי הארוטיקה: צנזורה-וצנזורה עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב ב-2006. [2] לסקירה היסטורית מקיפה ראה, בין השאר, Loth 1989 [1961], pp. 47-116 [3] פסיקתו הרחבה של השופט קוקברן כללה כחומר אסור כל חומר שמטרתו להשחית את אלה שנפשותיהם פתוחות להשפעה לא-מוסרית ושלידיהם הוא עלול ליפול: “I think the test of obscenity is this, whether the tendency of the matter charged as obscenity is to deprave and corrupt those whose minds are open to such immoral influences and into whose hands a publication of this sort may fall” (Greenawalt 1995, p. 99). [4] כשנשאל השופט סטיוארט מה הגדרת פורנוגרפיה קשה הוא השיב שאינו יודע להגדיר פורנוגרפיה אך הוא בהחלט יודע לזהות אותה ( Greenawalt 1995, p. 101). [5] אחרי מהפכת אוקטובר נבחרה קולונטאי לסובייט פטרוגראד, ולאחר מכן לקומיסר העם לרווחה סוציאלית. בתפקידה זה הייתה ב1919 לאישה הבכירה ביותר בממשל הסובייטי [6] ראה, למשל, שורץ 1995 או נווה... [7] ראה למשל קהילתנו, קובץ תרפ"ב, הגות, לבטים ומאוויי החלוצים. מבואות והערות: מוקי צור. ירושלים, תשמ"ח. הוצאת יצחק בן-צבי. [8] ראה בשמת אבן-זהר לשאלת העברי החדש, כמו גם נורית גרץ, וכן גלוזמן 2000, 328-349 לשאלת דחיית הדגם היהודי "הנשי". [9] ראו למשל בן-ארי 1997 על תרגום רומנים היסטוריים במערכת האירופית והיהודית במאה ה-19. [10] סופרים כמו בורוז ודונליבי תורגמו מאוחר; יומני אנאיס נין רק ב-2002. קזנובה ודה-סאד נשארו זמן רב רק בספרות השוליים; בין אלה שלא תורגמו, למיטב ידיעתי, ספרים כגון Candy, Terry Southern; Frank Harris, My Life and Loves [11] The French Lieutenant’s Woman, John Fowles. התוספת "בהסכמת המתרגם" היא מוסכמה ריקה מתוכן, שכן בסין נהוגה צנזורה של העורך בלא שלמתרגמים תהיה זכות התערבות כלשהי (Chang-Nam-fung 2000, xi) [12] ב-1950 הוחרם ביפן תרגום בלתי מצונזר של מאהבה של ליידי צ'טרלי לד.ה. לורנס. מיד לאחר מכן, ב-1952 וב-1955 יצאו מהדורות שצירפו את 12 הקטעים ה"מלוכלכים" באנגלית בסוף הספר (ראה Wakabayashi 2000,71).
Commentaires