ג'וש מת לפני שנה. מה שאומר שעברו שנתיים מאז שמישהו נגע בך וראה אותך באותו זמן. לא צריך לדאוג. יש מספיק חדרי חושך בתל אביב כדי לגמור כל ערב בידיים של מישהו אחר. אבל הם מיד מרגישים את הקמטים מתחת לבטן ועוברים הלאה,. או נוגעים מתוך רחמים. אתה לא רואה את הפרצוף שלהם, אבל יודע שאחר כך הם ילכו לחטא את היד ויעברו למישהו עם ריבועים. הם אף פעם לא נותנים לך לעשות להם. חבל לבזבז את התמונות בראש על מישהו בגיל של אבא שלהם. כל פעם אתה מתפלל שאף אחד לא יזהה את המרצה שלו לספרות השוואתית.
אז עכשיו, במקום לחדר חושך, אתה יוצא לקפלן ומניף דגל ענק. שזה קצת כמו להחזיק את הזין שלך עטוף בבד כחול-לבן. עם אחד כזה אתה תמיד צודק. אתה לא מניף אותו בשביל להרים מישהו. אתה מניף אותו כי זאת המדינה שלנו ולא יהרסו לנו אותה. ואם ניתן להם לעשות מה שהם רוצים, אז הם יקשרו אנשים כמונו לעמוד וישרפו אותנו חיים. מעניין מה ג'וש היה חושב על התמונה שלך בעיתון, עם דגל על הכתף וכרס שמתפקעת מהחולצה. "אתה נראה כמו החייל האמיץ שווייק," הוא בטח היה אומר.
ועכשיו, כדי שתרגיש עוד יותר זקן, יש את הסיפור עם הגלאוקומה, שגורמת לך לראות הכל חשוך. לפחות אתה מקווה שזה גלאוקומה ולא סרטן מוח שהרופא שלך עוד לא גילה. לפני שבועיים כמעט הורדת למישהו את הראש כשהסתובבת הצידה עם הדגל. הוא דווקא היה חמוד כשהתנצלת ורק שפשף את הרקה עם היד ואמר שכולנו אחים וזה קורה. לפעמים במהפכות חוטפים friendly fire. הוא נראה צעיר, אבל משעה שש כולם נראים לך אותו דבר. דמויות שזזות עם כתמים כחולים לבנים.
ג'וש ניסה שוב ושוב לשכנע אותך להוציא רישיון נהיגה כדי להגיע אליו.
"תראה, מסיבה שעוד לא ידועה למדע אתה גר בראשון," היית אומר לו. "ולצערנו, במקום לבודד את העיר מהעולם ולשרוף אותה, יש לשם רכבת, יש אוטובוס, יש אפילו מונית שאני יכול לקחת אליך ועולה חמישים שקל. אני מוציא את הסכום הזה כל בוקר בקפיטריה של מדעי הרוח על הפוך וקרואסון מאתמול בלילה. אז בשביל להזדיין איתך שווה לי חמישים, ועוד חמישים חזור." זאת הייתה הרוטינה שלך.
הוא תמיד ענה שהוא יכול לחסוך לך חמישים אם אתה רוצה, ואתה התייחסת לזה בתור הבדיחה הכי טובה בעולם. וחוץ מזה, לא הוגן לחייב מישהו להתעורר עם הצחנה של הזיעה שלך על הכרית.
בסוף מצאתם סידור. יש גבול כמה אתה יכול לשנוא את עצמך בלי שבסוף תשכנע את מי שמולך. הוא הכיר אותו במסיבה. היה יכול להיות בגיל של אחד הסטודנטים שלך. לא לדוקטורט. לתואר ראשון. חמוד דווקא. הראה לך תמונות שלהם יחד. שאלת על מה הוא מדבר עם מישהו שיכול להיות הבן שלו. הוא ענה שהמשפט הזה לא תופס לגבי מי שאין לו ילדים. כל אחד מה שהוא מעלה ברשת. לפעמים זה לווייתן עם barnacles ולפעמים זה דג קצת יותר אווירודינמי. היה לך ברור שזאת מתקפה על הפלולות שיש לך על הגב.
בסוף אמרת שנראה שאתה רק מפריע. ג'וש ענה שלהוא לא משנה אם שניכם מזדיינים מדי פעם. ענית לו שבטח. גם לך לא היה מפריע אם הבן זוג הזקן שלך היה מלטף את הכלב של השכנים. זה פשוט לא אותו סוג של אקט. הוא אמר שהמרירות לא הולמת אותך. שהיה לך את כל הזמן בעולם לשכב איתו ולישון איתו ולהתחבק איתו ולדבר איתו. אבל במקום זה בחרת לשתות קפה, ולגמור תוך חמש דקות ואז לקטר שמאוחר ותיכף תתחיל לך צרבת.
מאז אותה שיחה לא התקשרת. גם לא באת ללוויה. חבר משותף התקשר כדי להודיע לך. כמעט הקאת את הקפה כששמעת. סרטן ריאות זאת מחלה של סטרייטים שמעשנים מרלבורו באזור התעשיה של ראשון. אבל המתחסד הזה בחר למות דווקא ככה, כאילו עממיקו. כמו שהוא תמיד הסביר שבנו את האוניברסיטה המכוערת שלו בבאר שבע מבטון חשוף "כדי לא לנקר עיניים למקומיים״.." בפעם הראשונה שהוא אמר את זה, התחלת לרקוד מולו דבקה ומאז זה נהיה קטע קבוע. המרצה האשכנזי השמן שמקפץ עם הרגליים למעלה ומנסה לא לפגוע ברגשות וברהיטים של אף אחד.
בשבת האחרונה בהפגנה היה נדמה לך שאתה רואה אותו בצד השני של הכביש. היה ברור שזה סתם הגלאוקומה שמשגעת אותך,. שזה יכול להיות כל גבר רזה ומזדקן אחר. אבל איכשהו חשבת מה אם הוא לא מת, . מה אם סתם הבנת לא נכון. היית חייב לחתוך כדי לשמוע את הקול של האיש ההוא, סתם לשאול אותו אם כבר ירדו לאיילון, או להמהם כמה מה שאתם עושים חשוב. מצילים את הדמוקרטיה. מישהו דרך לך על הרגל. כולם התקדמו ורק אתה חתכת הצידה, משתפשף בכולם. הריח של הזיעה שלהם חמוץ וחריף. כולם עם ידיים מונפות. ניסית להידחק מבעד לתנועה, אבל הזווית הייתה חזקה מדי והזרם לקח אותך כל הזמן הלאה. האיש ההוא נשאר לעמוד עם השלט שלו, שלא הצלחת לקרוא מה כתוב עליו בגלל השעה.
הקרסול כאב מהבעיטה שחטפת. אף אחד לא ראה או שאל אם כואב לך. אתה פתטי. האיש ההוא נעלם מאחורי כל הדגלים והשלטים. ניסית לצעוק לו בדיחות פנימיות שלך ושל ג'וש. דברים כמו "הכיבוש משחית", שטויות קטנות שרק אתם הייתם מגחכים מהן. מישהו נתן לך עוד קטנה ברגל. זה הספיק. ויתרת ונשטפת קדימה והצידה, כמו כשמנסים לצאת מגל עומק, עד שהגעת למדרכה.
הרמת את היד וצעקת "טקסי! טקסי!" מונית עצרה. לפחות את זה יכולת לראות. שלחת אתכם לאזור לילינבלום. בחדר חושך לא משנה מה אתה רואה ומה לא. אותו ריח של אנשים. אותה זיעה. רק המוסיקה שונה והדגלים בזווית אחרת. הרגל שלך עדיין כאבה. התפשטת ודידית פנימה, לתוך קול היניקה העמוק הזה. אחרי כמה צעדים דרכת על משהו שהרגיש כמו תער. הקרסול שלך לא עמד בעווית וקרסת על מישהו שעמד לפניך, תוך שאתה נתלה על המותניים שלו. הרגשת אותו נדחף כלפי הפנים שלך. פתחת את הפה ומצאת אותו לתוכך. בניין הבטון המגולח של מדעי החברה בבן גוריון. קרואסונים בחמישים שקל. האיש הצעיר שכמעט הורדת לו את הראש בהפגנה ואולי היה פעם בן הזוג של ג'וש. האור הציף אותך מבעד לקרום, סמיך וחם. מהפיכות קורות בחושך, חשבת. כך או כך הזרע צריך למצוא מקום לפרוק את עצמו.
ניר סופר-דודק הוא סופר, משורר ופסיכולוג קליני. בעל תואר דוקטור עבור מחקר שעסק בהיבטים הקיומיים של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. חתום על סיפורים קצרים שזכו בפרסים ראשונים בארץ, וכן על ספר בישול צמחוני. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים, שתי כלבות ושלושה חתולים. מתגורר בשולי היער, גיאוגרפית ומטאפורית.
תגובות