top of page

האישה מהגג / יפעת טללייבסקי


על הגג ביום שישי פגשתי אישה שסיפרה לי שפעם היא רצתה לכרות את השדיים. "לא חבל?", שאלתי. היא אמרה שהיא עדיין חושבת על זה, למרות שהנשים שהיא שוכבת איתן ממש אוהבות את הציצים שלה. "את חושבת שהם גדולים מדי?", שאלתי, והיא ענתה שיכול להיות שזה חלק מהעניין ושבאופן כללי זה פשוט לא נוח ומרגיש כמו תותב שמחובר לגוף.


בזמן שהיא דגה לה קוביות קרח מהכלי שבו שחו בקבוקי בירה ויין לבן זול, שיתפתי אותה שתמיד רציתי להיות גבר, ושאני עדיין קצת רוצה. אני רוצה זין, ואני רוצה שהזין הזה יהיה לו מוח משלו וכשהוא יעשה טעויות הוא יתנצל. לא אני. אני רוצה שיהיה לי זין ומלא טסטוסטרון ושאדע להגיד "זה עליי" בלי באמת לקחת אחריות. כלומר להעמיד פנים שלקחתי אחריות, שהתנצלתי נניח, כשבעצם אני אפילו לא בטוחה על מה יש לי להתנצל. הייתי רוצה שיהיה לי דחף ועוד דחף והרבה פחות יכולת להכיל.


לא ידעתי לקרוא אם המבט שלה משדר זלזול, סקרנות או הסכמה אבל היא אמרה שמה שתפס אותה במונולוג שלי זה שבעוד שהיא חושבת על הסרת איבר, אני מציעה להוסיף איבר. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. איך מכל מה שאמרתי, דווקא זה מה שתפס אותה. כחכחתי רגע בגרון כדי לוודא שהטון שלי לא יתפרש נלהב מדי ואמרתי שאילו היה לי זין הוא היה מחליף את הוואגינה שלי. זה צלצל לי מוזר, לא חשבתי מעולם איך זה יהיה באמת להיות ללא האיבר שמגדיר את המגדר שלי. הייתי כל כך עסוקה כל הזמן במה שאין לי - הזין הזה, ולא במה שיש לי. שאלתי אותה אם היא מרוצה מהוואגינה שלה. היא חייכה באופן שגרם לי לחשוב שאולי היא ואני יכולות לכל הפחות להתנשק.


חיפשתי משהו פיקנטי לספר לה, אבל שלא יהיה מנותק מנושאי השיחה שלנו. שלפתי הרהור על כוריאוגרפיה שמתעצבת לי בדמיון: רקדניות דקיקות עוטות חזייה בצבע גוף וזין תותב כבד משתלשל לו קדימה. מולן, כמו בקרב ריקודים בסרט, ניצבים גברים על עקבים שנצבעו בצבע קרם כאילו כדי להמשיך את הגוף שלהם, ולכל אחד ציצים תותבים עצומים מתנדנדים מחזם השעיר. הנשים הדקיקות מאיימות על הגברים עם השדיים בתנועת אגן אימתנית. הן גורמות להם לנוס ואז לחזור. לנוס ולחזור.


"את יכולה לדמיין את זה?" שאלתי, והיא עצמה את עיניה. הריסים שלה היו ארוכים כל כך שהתחשק לי ללקק לה את העפעפיים. "זה נשמע יפה ומחרמן", היא ענתה. החום על הגג היה כבד, כאילו נלכד בתוך ארבעת הקירות שיצרו בנייני הזכוכית שהקיפו את הבניין הישןנמוך הקומות. בתי השחי שלי היו דביקים, והירכיים המזיעות התחככו זו בזו. תהיתי ביני לבין עצמי אם אוהב את הריח שלה ושאפתי עמוק בתקווה שמשהו ממנה ייקלט. כל מה שנקלט בנחיריי היה ריח מריחואנה וביוב. היא מזגה לשתינו צ׳ייסר נוסף של ערק. אני בכלל לא אוהבת אניס, אבל גמעתי בלגימה אחת את הנוזל המר.


"רוצה לראות את הדירה שלי?" היא הציעה פתאום. בעוד האניס חונק לי את הוושט היא אחזה בידי והובילה אותי אחריה במדרגות החשוכות. בקומה השנייה נעצרנו ונכנסנו לדירת חדר קטנה, היא מייד נצמדה אליי. מאחר שהייתי גבוהה ממנה בראש, השדיים שלה, מוצקים וגדולים, התמקמו מתחת לשלי. חיבור מושלם - שד מעל שד. ניסיתי להוריד לה את החולצה, אבל היא לא נתנה לי. "רגע, רגע," היא לחשה ונישקה אותי, כשהיא מחבקת לי את האגן. השפתיים שלה היו נעימות למגע. הלשון שלי ליטפה גם את שיניה הקדמיות. אני לא רגילה לנשיקות כשהצד השני נמוך ממני. לרגע חשבתי שהגובה שלי אמור היה להניע אותי להיות המובילה, אבל היא הייתה מנוסה יותר, וכשאני בזבזתי זמן על מחשבות היא פעלה - ידיה גלשו לתחת שלי, ואני נגעתי בפניה. העור החלק והחלבי שלה עשה לי משהו, כמו רגיעון, יכולתי לנשום יותר בקלות.


התקרבנו למיטה המבולגנת שלה, היא דחפה אותי לישיבה ומשם לשכיבה, הסירה את החולצה שלי, אך נשארה בשלה. היד שלה נתחבה מתחת לגב שלי והתירה במיומנות את החזייה ושלפה אותה בתנועה מהירה. אחרי זה היא נשכה לי את הפטמות, מעסה את השדיים עם ידיה. ניסיתי שוב לקלף ממנה את החולצה, אבל היא הורידה את ידיי ואחזה בהם כשהיא מפלסת עם הירך שלה מקום בין הירכיים שלי. התחלתי לחשוב שאולי היא רוצה להוכיח משהו, וכך גם אני. הייתי עירומה, והיא הייתה לבושה במלואה. בחרתי לקבל את העליונות שלה. היא כרעה בין רגליי וליקקה אותי בתנועות מהירות וחזקות. גמרתי מהר יותר ממה שקיוויתי וניסיתי לדחוף אותה ממני.


היא חיזקה את האחיזה בין רגליי, דוחפת כל ירך לכיוון אחר אל תנוחת פרפר, הברכיים שלי כמעט נוגעות במזרן. חשתי היטב את המתיחה בירכיים הפנימיות בעוד החלציים שלי נפרשות לפניה. היא המשיכה, ואני הרגשתי שלא אוכל לשאת עוד. "די, די, די," מלמלתי, אבל ידעתי שהיא לא תפסיק. האצבעות שלה היו בתוכי והלשון שלה הייתה כרוכה בדגדגן שלי. גמרתי בפעם השנייה. האורגזמה הרעידה אותי מהשיניים ועד אצבעות הרגליים.


היא חזרה לחדר אחרי ששטפה פנים, טיפות קטנות נוטפות מהסנטר שלה. "אני חוזרת למעלה, פשוט תטרקי אחר כך," אמרה. הנחתי שאני לא מוזמנת חזרה למסיבה. "את לא רוצה שאחזיר לך?" שאלתי נעלבת. "אני לא בקטע של סטרייטיות סקרניות״, היא גיחכה. הדלת נטרקה.


השתחררתי מההלם וזינקתי על רגליי, כרכתי סביבי שמיכה דקה שהייתה על המיטה, ורצתי במעלה המדרגות. חשבתי שאני רואה אותה בין האנשים, רוקדת בחולצת האוברסייז שלה, התחככתי ברוקדים כדי לפלס את הדרך אליה. מישהו דרך על השמיכה ואני נאבקתי להחזיק את הבד בניסיון להסתיר מה שניתן מהגוף שלי. האישה שהפשיטה אותי וירדה לי לפני דקות אחדות נעלמה כאילו לא הייתה.


בווק אוף שיים שלי הביתה פנטזתי שמתישהו ניפגש ואגיד לה משהו אגבי כמו "היי דינה." היא תיראה מופתעת ותנסה להיזכר בשם שלי. אני אחייך עם המון ביטחון שלא באמת יש לי. ניסיתי לדמיין אם הייתי מתמסרת אליה שוב. המחשבה הזו הדהדה גם בין הרגליים שלי ושלחה דרכי צמרמורת של עונג.


שנה חלפה ואני סיימתי לילה ארוך עם עקב סטילטו שבור. נפרדתי מחבריי והמשכתי לבדי לדדות ברחובות החשוכים של דרום העיר בדרך לדירה שלי. הבחנתי בקול צעדים מאחורי. הצועד ניסה להחריש את צעדיו, אבל הקנקים של הקרסוליים הסגירו אותו. התלבטתי תוך שאני מחישה את צעדיי אם נכון להביט לעברו או שמא דווקא המבט שלי עלול להתפרש כהזמנה. עברתי באחת לריצה על עקב אחד, פרצתי לתוך הכביש ואז, כמו נחיל דבורים בסרט מצוייר, קרבה אלי חבורה צפופה של רוכבי גלגיליות. זו העומדת בראש עצרה פסע ממני וגרמה לכולם לעצור.


"את בסדר?" שאלה במבט תקיף, על ראשה קסדה מרוססת בזהב עם תוספת של כנפיים, ואפודה צהובה זוהרת. לא יכולתי להוציא הגה. במקום להגיד תודה או שלום או סליחה, היד שלי התרוממה ובתנועה חדה נכנסה חזיתית בחזה של המצילה שלי, היא איבדה משיווי המשקל שלה ונפלה לאחור. האנשים מסביב ניסו למנוע ממני להתקרב, אבל עכשיו הייתי אני כמו חיה שהחושים שלה קמו לתחייה. חמקתי מהם והתקרבתי אליה בזמן שהיא נעזרה באחרים כדי להתרומם."את עזבת אותי על הגג!". היא והחברים שלה נראו מופתעים. "את קראת לי סטרייטית סקרנית, זיינת אותי ונעלמת".


החברים לקחו צעד אחורה, היא נשפה אוויר והסירה את הקסדה, השיער הקצר שלה היה רטוב מזיעה. "סורי", היא לחשה. "זהו? זה כל מה שיש לך להגיד?", הסרתי את הנעליים שגרמו לי לעמוד עקום. עמדנו פנים מול פנים. "אני לא טובה בזה", היא ענתה. זכרתי את הקול שלה יותר מלא, בטוח בעצמו. "לא עושים דברים כאלה", הוכחתי אותה. "את צודקת". פתאום היא נראתה עדינה וכנועה. לא רציתי להמשיך לכעוס עליה. "טוב, סוג של הצלת אותי", אמרתי לה בסלחנות.

״בגלל זה אנחנו מפטרלים ברחובות, זה כאילו הקטע שלנו, קווירים על גלגלים מצילים את המצב", היא הראתה לי את הכתובת שעל האפודה שלה. "לגמרי הצלתם את המצב", חיוך קטן נמלט ממני. "טוב, אז ביי" אמרתי תוך שאני מנסה לקחת בעלות על האירוע. הסתובבתי והתחלתי ללכת. "חכי שניה", היא אמרה ואני עצרתי. היא אמרה שהיא מורעבת ושכואבות לה הרגליים והציעה שנלך לאכול משהו. לא היה טעם להעמיד פנים שאני קשה להשגה. האספלט החם הורגש היטב תחת כפות הרגליים שלי, היא הניחה יד על הכתף שלי והסירה אחת אחרי השנייה את הגלגיליות שלה.

שלוש וחצי לפנות בוקר, חודש יולי, שנה אחרי שהכרנו על הגג, דינה ואני החזקנו ידיים והיינו בדרך לדייט הראשון האמיתי שלנו.


יפעת טללייבסקי, מעצבת, עוסקת בפיתוח תוכן ובמיתוג. בעלת תואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב. גרה ביפו. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מאזניים ו״המוסך״.

Yorumlar


bottom of page