"איך לעתים כה קרובות, בתודעתי הפרטית, יצרתי כוריאוגרפיה של סלילי בד שחורים ואדומים במים, ריקוד של שני חבלים רציניים – לב ומוח. הדיו והדם במי הטורקיז: אלו הצבעים בתוך הזיון". 1
פעם אחת, כשאני והנסיך הכחול השתרענו לאחר מעשה אהבים ארוך על הסדינים שטביעת כף רגלו של הכלב שלי כנראה עדיין מוטבעת בהם, שאלתי אותו מי הייתה החברה הראשונה שלו. הוא סיפר לי עליה, נזכר בפרוטרוט איך הכיר אותה בילדות המוקדמת בזמן שליטף את הבטן העירומה שלי בתנועות מעגליות, ואני התמתחתי כמו חתלתולה מרוצה על הסדינים בדירה הירושלמית המוארת והמיושנת-קמעה שבהתחלה התקשיתי להתרגל אליה ועכשיו אני מתקשה לשכוח, סופגת אל נחירי את ניחוח מיצי הגוף המעורבלים שעלה משנינו.
דמיינתי גם אותה, כלומר אותך, הילדה בת השש שהאיש שאהבתי אהב כשהיה עצמו ילד בן שש. ואהבתי אותה, כלומר אותך, עד כלות, בכל נים מנימיי. ככה זה. את היית האהבה הראשונה של האהבה האמיתית הראשונה שלי, ולכן נפשי כרוכה בנפשך לתמיד, או באידיאה שהיא נפשך, הרעיון התמים שנפשך מייצגת עבורי. כל זה מבלי שתחפצי בכך, מבלי שבחרתי. בטח מבלי שהוא בחר. אבל לי יש כישרון כזה - מפליא ומגעיל בדקדקנותו - להטמין עמוק בתוך הווייתי את הפרטים הקטנים שמספרים לי. לא רק לשנן ולזכור לעד, אלא לחמוס ולהפכם לחימר בידיים הרועדות שלי שמנסות שוב ושוב ללוש את הסיפור של החיים, להפיח בו נשימה נוספת, להתבונן בו מקרוב ולראות אותו קצת אחרת, באותה היקסמות של הפעם הראשונה.
עברו שנים מאז שלבלבה אהבתכם הבוסרית, ואת וודאי חווית דבר או שניים, אז את בטח מבינה. תחת עפעפי הכבדים האדום והכחול שטפו את הכל. לאות נעימה, פוסט-אורגזמית, הרפתה את איבריי הקפוצים בדרך כלל, המוכנים למהלומות החיים. דמיינתי מה יקרה אם יום אחד הבטן השטוחה שלי תתעגל ותתמלא בפרי אהבתנו, ילד משותף של שנינו, ילד קטן אדום-כחול. אולי זה נשמע לך משונה שכך דמיינתי אותו, אבל הצבע של המין הזה היה אדום-כחול.
כך חשבתי בפעם הראשונה ששכבנו. מתי ואיך התגלגלנו למיטה, את שואלת? ובכן, אני לא זוכרת במדויק את הפעם הראשונה. אני יודעת שהיא קרתה ביום ההולדת שלי לפני שלוש שנים. למרות שבימי הולדת אני בדרך כלל נעלמת מהעיר, מכבה את הטלפון ובוכה עד שמתנקזים מתוכי כל הצער, הרחמים העצמיים הפריווילגיים והפוטנציאל הבלתי ממומש של השנה החולפת, הפעם משום מה ארגנתי לעצמי מסיבת יום הולדת. ניקיתי את הבית ואפילו טרחתי להזמין את כל החברים שאספתי בכל מיני פינות מוארות וחשוכות של החיים. כל אחד הביא משהו לשתות: בקבוק ערק זול מעוטר בלוגו של קרני אייל; בקבוק ויסקי שהביא החבר הכי טוב שלי וכילה את רובו בעצמו; יין לבן שהמדבקה מעוטרת הברקוד שהוצמדה אל צדודיתו הלחה הסגירה שמישהו רכש אותו בסופרמרקט מתחת לבית שלי במבצע; בקבוק סודה קרה ומבעבעת שהביאה בתבונה החברה הכי טובה שלי בחזיה את ההנגאובר של יום המחרת. איש מאיתנו לא זכר להביא אוכל, אז שתינו ודיברנו ושתינו עוד, בקיבות מקרקרות, אני וקומץ האנשים האהובים עלי שאילולא היכרותם עימי, כנראה לא היו בוחרים להתכנס זה עם זו באותו החדר. הדירה השכורה בירכתי שוק הכרמל, שזה עתה עברתי אליה, הייתה קטנה מלהכיל את כולם. לא רקדנו, אבל אני זוכרת שהשמעתי מוזיקה שלא בהכרח חיבבתי אך חשבתי שתגרום לאנשים לרקוד. כל הערב חיכיתי לו שיבוא. העמדתי פנים שזה לא ביג דיל, אבל ביני לבין עצמי כבר אז קראתי לו "הנסיך הכחול" וידעתי בדחיפות שאני לא אהיה מסוגלת לשאת את הערב הזה, לא אהיה מסוגלת לשאת את החיים האלה, אם אני והנסיך הכחול לא נשכב באותו הלילה.
בסוף הוא באמת הגיע, הנסיך הכחול המושיע, עד למסיבה החמוצה-מתוקה שלי בתל אביב, חמוש בעוגת גבינה אוורירית שרכש לי במיוחד מאופה שעומל על המתכון הסודי במאפייתו הסודית אי-שם בינות המוסכים של שכונת תלפיות בואכה בית צפאפא בירושלים וניאות לאפות אותה שעה לפני שהשבת נכנסה והעיר הקדושה דממה, כי הנסיך הכחול הוא גבר כזה שקורים לו ניסים כל הזמן, שקסמים נגלים לו ושערים נעולים נפתחים בפניו, שמטוסים ממריאים עוצרים את תעופתם עבורו, שקוסמים שולפים יונים מהשרוול רק בשבילו, שמכרים וגם זרים גמורים כאחד נשבים בקסם האירוטי, השובב שמרצד בעיניו. בטח גם עליך הוא הילך את הקסם הזה, כשהייתם ילדים קטנים.
בכל אופן, לשאלתך, זה קרה מתישהו קצת לפני חצות, אחרי שהעוגה נאכלה עד תום ואחרון האורחים עזב, אני כבר לא זוכרת בדיוק איך. לפעמים, כשאני רוצה להתעלל בעצמי במיוחד אני מנסה לשווא לדוג מתוך נבכי התת-מודע את השתלשלות האירועים, לשלוק מארכיון האינטימיות הפנימי המכיל את הרגעים המוחשכים, המודחקים, הפוצעים מדי ביופיים, את כף היד ארוכת-האצבעות שאחזה בצווארי, את אצבעות הג'קומטי האינסופיות ששרטטו את החוליות במעלה ובמורד עמוד השדרה שלי במחווה שבמרוצת הזמן הפכה בתודעתי לשלו, זו שבאמצעותה כמו נהג ליידע אותי שהוא חרמן.
אני זוכרת את החלקלקות של הזיעה שהגירה מכפות הידיים שלי, אותה ניסיתי לנגב במהירות על שמלת הכותנה הירוקה שלבשתי באותו ערב, זו שהוא אמר שהחמיאה לעיני החומות, זו שאיבדתי מאז. אני זוכרת איך ישבנו שנינו בקרבה מנומסת על הספה בסלון, במרחק שמאפיין שני אנשים שעדיין נוהגים זה בגופה של זו בזהירות השמורה לטרום-התאהבות, לטרום-התערבלות של נפש בנפש, רוק ברוק, זרע בדם.
אחר כך, הרבה אחר כך, כשכבר נשכב מאות אם לא אלפי פעמים, הוא לא ינהג בגופי בריחוק אך עדיין בזהירות ובהתחשבות הג'נטלמנית האירופאית הנדירה, האופיינית לו. אבל מחילה, יקירתי, אני מקדימה את המאוחר. מאחרת את המוקדם. נופלת מחוץ לזמן ומושיטה כפות ידיים מזיעות כדי לבלום את הנפילה, אבל אני אף פעם לא מושיטה אותן מהר מספיק ובסוף כל האהבה נוזלת לי בין האצבעות ואני נופלת על הפרצוף, בום טראח, הוא הלך, הוא יותר לא שלך, כבר לא תשמעי במבטא המהפנט את ה-"בואי אלי יפה שלי, אני מחכה לך כל כך". אז כבר לא כל כך וכך או כך, הוא לא בא יותר אל פתח דלתי בשלוש נקישות עדינות המכריזות על בואו, הוא לא בא יותר אל פתחי ופורץ את דרכו פנימה אל גופי בזריזות השמורה למי שיודע שאני רק מחכה בנשימה עצורה שהוא כבר יחדור כדי שתהיה הצדקה לחיים האלה, האפורים, המיטלטלים בחדות בין הון רוחני לאסון, המזיעים בכפות הידיים מרוב בושה וכמיהה שעל פי רוב לא מוצאת מענה.
אני לא זוכרת במדויק את הפעם הראשונה שלנו אבל אני כן זוכרת שהוא ביקש לגמור בתוכי ואני, מבוסמת מערק זול ומהתאהבות אקוטית שליבתה אותי, פשתה באיבריי ושרפה עימה כל שביב היגיון שנותר לי, פשוט הנהנתי 'כן'. את יכולה לתאר לעצמך כזה דבר? את רואה אותי מהנהנת, בקושי מסוגלת לפצות פה מרוב עונג? 'כן' לשלוש שנים של שיכרון חושים (אז עוד לא ידעתי שיש לי רק קצת פחות משלוש שנים להתפתל ככה תחת כפות הידיים של הנסיך הכחול, לתת לגוף שלי להיאכל ככה בין שפתיו העבות הרטובות של הנסיך הכחול, ואם ידעתי אז הכחשתי, ואם הכחשתי אז טוב שכך, הרי על הכל הייתי חוזרת, על שום זיון לא הייתי מוותרת). 'כן' לנשיקה שהופכת לנשיכה בפטמות בידיים בקרסוליים, 'כן' להטחה של הירכיים שלו בירכיים שלי, עצמות האגן שלו בעצמות האגן שלי, הזין שלו ננעץ עמוק בקרקעית הרחם שלי, הלבד שלו בלבד שלי, התקווה שלו בתקווה שלי, הכחול שלו באדום שלי, הליפסטיק שלי משאיר סימנים אדומים דוממים של הנשיקות שלי, על הזין שלו, על הבטן, על הכתפיים, על הגב, על האוזניים, השיניים והשפתיים התאוותניות שלו מותירות עדויות כחולות חרישיות של אהבה על הצוואר, על העור הרך של פנים הירכיים, על השדיים, אדום וכחול, 'כן' לשריפה שמאכלת הכל, שחורכת את העור כוויות-כוויות של תשוקה. שם היא התלבתה, את מבינה? כבר בפעם הראשונה. שם פרצה הדלקה הגדולה שלנו, שם היא נרשמה בעור שלנו וחלחלה, אדומה-כחלחלה אל מחזור הדם, הכוויה המתוקה שלנו שפגעה וסיבכה את שנינו סיבוכים שונים ומשונים, התפתלויות שהלכו והסתעפו בתוך עצמן כמו פקעות צמר שפעם היו צעיף שהידקתי קרוב לצוואר והתקשיתי להחזיר לארון גם כשהחורף עבר וריח הגוף שלו שדבק בבד כבר מזמן לא נשאר. אבל מחילה, יקירתי, שוב אני מקדימה את המאוחר.
הרי בפעם הראשונה שלנו שאני לא זוכרת במדויק הכל היה רק 'כן', כל מה שחשבתי היה רק 'כן', ואפילו לא הספקתי להיבהל מהמחשבה הזרה החדשה הזו שחילקה את החיים שלי ללפני ואחרי הפעם הראשונה עם הנסיך הכחול, 'כן תעשה לי ילד', זה מה שחשבתי, את זה אני דווקא זוכרת, הרבה דברים חשובים אני שוכחת אבל לא את המחשבה הזאת. אהבות כבר היו לי לפניו, ובטח שזיונים, אבל רצון כזה פראי, כזה פרימורדיאלי, להתאחד ולהתעבר ולהרות ולגלות איך יתפתח מישהו שהוא קצת הוא וקצת אני, קצת כחול וקצת אדום, שיהיה יקר לי מכל, כזה עוד לא היה לי. ה-'כן תעשה לי ילד' הזה שחשבתי לא הרפה ממני מהפעם הראשונה וליווה אותי לאורך כל מאות אם לא אלפי הזיונים הבאים. גם עכשיו לפעמים ה-'כן' הזה עוד מתנגן בי כמו הד עצוב של מנגינה נושנה, השריפה כבר כבתה אבל לפעמים הגיצים עדיין ניצתים לעת ערב כשחולפת רוח של געגוע והגוף שלי מתעורר לחיים, הוא זוכר, הוא זוכר בשבילי את הפעם הראשונה שאני לא זוכרת במדויק ואת כל הפעמים אחריה, הוא זוכר איך דווקא ובהכרח איתו זה מה שרציתי, ילד שיוולד לנו מתוך מין עז באדום-כחול, ושהאיש שאני אוהבת יזדקן איתי, זה הכל.
1 תרגום המחברת לעברית מאנגלית, מתוך Bluets מאת מגי נלסון, 76, הוצאת Wave Books, 2009.