top of page

מילים שמשפריצים מהפה / גולי דולב-השילוני

הייתי בתול עד די מאוחר, עד אחרי התיכון. "לאמריקאים יש את הקולג' שלהם ולנו יש את הצבא", אמרו לי בפינת העישון, כשרמזתי בעדינות שעוד לא טעמתי מזיוון של נשים. אבל היה עוד פתגם חכמה, "מי שמגיע בתול לקולג' לא מוזמן לאף אורגיה", ששמעתי באחד מסרטי הקולג' המפגרים שראיתי. אולי בגלל זה ביקשתי לקנות לי עוד זמן לפני הגיוס ויצאתי לשנת-שירות בקריית ביאליק, שם הייתי אמור "לעבוד עם ילדים קשים". וכשנסעתי לקומונה בפעם הראשונה, הסתרתי רק שני דברים מאִמי, שעזרה לי לארוז. אלו היו, כמובן, קרם הידיים – וחבילה סגורה של קונדומים.


התחברנו שם עם כמה "מקרים קשים", מאותה הכיתה. הייתה ילנה, שהייתה הכי יפה ביסודי אבל לא התפתחה בזמן, ולכן רכשה כבר בגיל צעיר מרירות מקסימה של שחקנית שירדה מגדולתה. היה רפאל, שבקטע לא ברור כתב שירי ראפ מלאי קללות. אחד מהם הוקדש לי: "אתה נראה כמו חזיר // שמסריח את כל העיר // יש לך קול של צ'יטה // אני אוכֵל אותך בפיתה". היה את מוטי, שתמיד הזמין חברים לבוא אליו אחרי הלימודים. היה דיבור שהוא בא מבית קשוח, משפחה דפוקה. הייתה נעמה, אימואית מחוררת, עם טעם די טוב בסרטים.


אחרי-הצהריים היינו בפעילויות תנועתיות משמימות, כל הקומונה. בבקרים התפצלנו לשלוש שלשות, וזוהר פלג ואני, זוהר הייתה יפיפיה, אנחנו הלכנו לחטיבת הביניים. בהפסקות היינו אמורים להסתובב בחצר, ליד פינת העישון הסמי-לגאלית, לשדל נשמות אובדות לחזור למוטב כלשהו. אמנם זוהר לא ידעה מה זה מוטב ופלג לא ידע מה זה להיות אבוד, אבל הם איזנו אחד את השני. פלג היה אידאליסט ודברן, האמין בעשייה חינוכית בפריפריה, וזוהר הייתה צינית ומצחיקה, היא שרפה את הקופה המשותפת על הלק השחור שלה. בין ההפסקות נקראנו להעביר סדנאות, מבחינה פורמלית היינו אחראים על החינוך הבלתי-פורמלי שם בחטיבה. היינו קצת יותר מגניבים מהמורות הרוסיות כבדות-המבטא, לכן התבקשנו לדבר עם המתגברות והמתבגרים על כל מה שאין סיכוי שהם יקשיבו לו, במיוחד אם הוא יגיע מפיה של מורה.


זה לא היה כזה פשוט להתאהב בזוהר, היא הייתה מאוד מרתיעה, לא בדיוק באפלוליות שלה – יותר במהירות בה הקדרות שלה התנפצה. במעבר הפתאומי משאגות הפּאנק להשתנקויות הבכי. אבל הצלחתי תוך כמה חודשים. היו לה כל מיני חברים, בדרך-כלל לקראת גיל שלושים, היא מצאה אותם בטינדר. לרוב היא נסעה אליהם, היו ערבים שהם אספו אותה. אף-אחד לא שרד יותר מכמה שבועות, אבל לזכותה ייאמר שבדרך-כלל לא היו לה יותר משניים במקביל. בלבלתי אז מצוקה עם ייחוד, אמרתי לעצמי שזוהר היא אחת שלא רק שאי-אפשר לחקות, גם אי-אפשר לזייף. אולי צדקתי.


אני הבנתי שהיא הבינה שאני רוצה אותה כשנהיה לה בחור קבוע. היא כבר לא הצטרכה למקבל בין שניים – אני הייתי השני. וכמעט בכל הזדמנות זוהר פלרטטה איתי, או הקניטה אותי על זה שאני בטח אוהב בנים, או שמטה בִּמְשובה את שערות ראשה השְֹטֶני-שָטֶני על יד ימין שלי, היד שכל ערב העברתי הלוך ורצוא על הבולבול המתקשה שלי, מכוון את הקילוחים למטה, היישר לתוך החור שבתחתית המקלחון, מדמיין שהוא החור שלה, שהפורמייקה החיוורת היא עורהּ. קיוויתי שאף אחד בקומונה לא שם לב שאני מאריך במקלחות, אבל בדיעבד אני חושב שכולם שם אוננו ברחצה.


התלמידים היו מאוד מעורבים בסדנאות שלנו, אבל פחות מתוך עניין ויותר מתוך הקנטה. בהדרכה על סמים, למשל, נעמה אמרה שחברים שלה מהסֶנְטֶר אמרו שנייס-גאי משפיע אחרת לגמרי ממה שאמרנו, שזה עושה הזיות. ורפאל הראפר שר אחר-כך "אל תסניפו קפאין // זה הורג ת'ילדים". גם כרתנו בריתות עם חלק מהילדים: אמרתי מראש למוטי מה לשאול כדי שההרצאות יעברו בקלילות. היה לו ראש עסקי, והוא תמיד התנה את השת"פ בזה שאקנה לו סוכרייה-על-מקל אחרי הלימודים. פלג התנגד, אבל ברור שהסכמתי. הוא לא באמת רצה סוכרייה, הוא רק רצה להראות שיש לו קצת כוח עליי, ובדיוק בגלל זה הסכמתי. אפילו שמחתי להשיב קצת און לכאלו ילדים.


אהבתי להתכונן להדרכות. הקושי שלהן האמיר בהדרגה: בתחילה דיברנו על בטיחות בדרכים, אחר-כך על בריונות ברשת, ורק בהמשך הגענו לסמים. הסקס הגיע אחרי ארבעה חודשים – אל התלמידים ואליי. היינו במטבחון של הקומונה, רכונים למול שולחן, ועברנו שוב על ההדרכה שהיינו אמורים להעביר למחרת לח'-2, כיתת הפייבוריטים. זוהר ביקשה שוב ושוב שאתאמן מולה, שאסביר לה איך כורכים את הקונדום, כמה נקבים יש בפוֹת האישה. פלג היה חולה, חזר לגבעתיים, אז היינו רק שנינו. היא שמה לב שאני סמוק, כמובן, והציעה שנעלה שנייה לגג, להפסקת סיגריה. הייתה לי כזו זקפה שנאלצתי לסרב. היא ביקשה שוב, בחצי-חיוך מסתיר שיניים. לא קמתי מהשולחן.


זוהר נעלמה לחדר השינה של הבנות, יצאה עם מזרן יוגה, ולקחה אותי ביד למעלה לגג. ואמרה שהרצפה מטונפת, ואמרה לי לעמוד על המזרון. ואמרה לי שהיא לא מרגישה בנוח להפקיר בידיי כזו הרצאה בלי שיש לי מושג על מה אני מדבר. ואמרתי לה כן, גם לי זה מרגיש קצת דפוק, אז מה את אומרת, אולי נחכה עד שפלג יחלים, נדחה את הדרכה? והיא אמרה לי מפגר, אתה יודע בדיוק מה אני מציעה, והיא צחקה, והיא רכנה, והיא ליקקה לי את הבולבול, ושאבה וינקה וגמעה. היא כעסה שלא הזהרתי מראש לפני הגמירה, ומיקדה את השפיך שלי, אחרי השפריץ הראשון, על הפורמייקה של הבוילר של השכנים.


בבוקר, בסדנה, הרגשתי לראשונה שבאמת יש לי משהו להגיד לנערים האלה. זו הייתה סדנה נפרדת לבנים – ככה זה בחינוך מיני. ורציתי לספר להם בדיוק איך זה מרגיש, הרוק הזה שנוטף עד הביצים. הפחד מלגמור ברגע מול הדחף להתפוצץ כבר. רטיבות הפה החמים. כל-כך רציתי להשוויץ ששכחתי שבעצם גם אני עדיין בתול. אבל הצלחתי לדבוק במה שהכנו מראש, והרגשתי שהלהט שלי נדבק. הם באמת התעניינו, הרבה יותר מהרגיל.


כשחזרנו באוטובוס, זוהר שמה סווצ'רט על חיקי כדי לדחוף לי בחשאי אצבעות למכנסיים ואמרה לי שמאז שקיבלתי מציצה אני סתם ראש כחול, ושהתלמידים בכלל לא היו מעורבים כל-כך. אבל כשהתעקשתי לסכם את היום היא אמרה שזה בעצם די מוזר שאף-אחד לא שאל על הומואים, או על בתולין. רק על מחלות והדבקה. אפילו מוטי שאל על מה יכול להשתבש אם כולם יעשו ביחד אורגיה, למרות שהבטחנו לו סוכרייה תמורת שאלה על חשיבות ההסכמה. אחרי שרפאל שאל על בדיקות אני בדקתי בטלפון, והרגעתי את ההיפוכונדריה הנערית המצחיקה כשסיפרתי לכולם שיש מקום בחיפה בו אפשר לשלול באנונימיות מחלות מין, אבל שאין בכלל ממה לפחד אם מקיימים רק יחסי-מין בטוחים ובאהבה. אחר-כך הוא הקריץ על זה איזה ראפ, אלא מה: "הזין שְלי רכבת // שמביאה עגבת // וסוכריות לחברים". ובערב ההוא אני וזוהר שכבנו לראשונה, שוב על מזרן על הגג, וגמרתי תוך שני רגעים. לא שאלתי על הבחור שלה. היא אמרה שהיא במילא על גלולה, והקונדומים הארוזים נשארו למטה, והיא נישקה אותי לראשונה כשהייתי בתוכה.


מוטי לא שנא את רפאל אבל היה לו פתיל קצרצר, בית דפוק וכל זה, ואחרי שבוע הוא העיף לרפאל כסא על הראש. מוטי הושעה מיידית, ואת רפאל ביקרתי הרבה בבית-החולים – זה אפשר לי להשתמט ממפגשי התנועה. רפאל אמר לי שהוא קצת מתחרט, הוא לא היה צריך לצחוק על האחות המפגרת של מוטי ככה, אבל אמרתי לו היי, אל תאשים את עצמך. שום קללה בעולם, בטח לא אחת שנאמרה במסגרת ראפ אידיוטי, לא מצדיקה את הזעזוע מוח שחטפת. תירגע. מילים שמשפריצים מהפה לא פוגעות כמו כסאות מתעופפים.

כל כמה לילות שמעתי דפיקה על דלת חדר הבנים. זו תמיד הייתה היא, בטרנינג הרפוי שלה וחולצת תנועה ישנה, בלי חזייה. לשנינו היו בעיות שינה. היא דרשה שאהיה שקט, שלא נעיר אף אחד. לקח לי יותר מידי זמן להבין שלא היה את מי להעיר, שזוהר שלי פשוט הייתה רכה ועדינה. הבנתי את זה רק אחרי שהיא עפה.

אנונימית-אנונימית, אבל כשמאה וחמישים נערים מקריית ביאליק נבדקו באותה מרפאת מין בחיפה – העובדים הבינו שמשהו מוזר קרה. ראש אגף החינוך העירוני ביקש מאנשי החינוך הלא-פורמלי לברר במה דברים אמורים. וזו כמובן הייתה זוהר ששמעה מילנה, בתמורה לשאכטה אסורה מהסיגריה, שהיא בחיים לא תצא עם אף בן מהשכבה שלה, כי הם כולם חולים ומגעילים. זוהר שאלה למה. וילנה אמרה מה, לא שמעת? כולם נדבקו מהאחות של מוטי, אסור לשכב איתם יותר, זה לכל החיים.


מסתבר שרפאל ניצל את החופשה בבית-החולים כדי להישבע מול כל מבקריו שהוא חטף כיסא בראש כי הוא איים לחשוף שלאחותו הגדולה של מוטי יש איידס. מה הקשר, זוהר שאלה. מה, אמרה ילנה. לא שמעת? למוטי יש אחות גדולה. שיראל הייתה בחינוך מיוחד עד כיתה י', אבל עכשיו היא בבית, והיא מאוד אוהבת בנים. אז מוטי עוזר לה, והוא לוקח על זה קצת כסף שהוא קונה לה איתו מתנות, ועכשיו יש לה בגדים וחברים. וככה כולם מאבדים את הבתולים, זה הרי מביך להגיע לתיכון בלי לזיין, ילנה אמרה. אני בחיים לא אשכב עם בתול. אבל למה כולם היו צריכים לזיין את אותה אחת? איכס, מגעילים.


זוהר דיברה עם המנהל. ברור שכל בדיקות האיידס היו שליליות: מלבד האוטיזם, אחותו של מוטי הייתה בריאה לחלוטין. וכשהרווחה נכנסה, רפאל צהל בבית-החולים. מוטי חטף בגללו, הוא איבד את הכסף ואת כל החברים. המנהל נלחץ, ואסר על ההגעה שלנו לבית-הספר. הוא אמר שהסדנאות שלנו עודדו את הילדים למעשי הפריצות האלה, ושלא הצלחנו להדריך אותם על מין בבטחה, ושהוא תפס זוהר מעשנת בחצר עם תלמידה. זוהר אמרה שהמנהל הרשע פשוט כועס עליה כי היא פענחה הכל, שאם זה היה תלוי בו הוא היה קובר את כל הפרשה. זה סיבך אותו מול ההורים והתקשורת והעירייה. ובסוף הוא באמת התנה את המשך הפעילות שלנו בכך שזוהר תעוף מהקומונה, כי היא "השפעה רעה". זוהר ניצלה את ההזדמנות כדי לפרוש, יאללה, גם ככה היא שונאת את השומר הצעיר. היא לא טרחה להישאר איתי בקשר אחרי, היא סיננה אותי מיד מאז שאמא שלה באה אלינו לקומונה, ואספה את כל החפצים ואותה. אני לא יודע אם מישהו הקשיב להדרכות שלנו שם, בשנת-השירות. אבל לפחות אותי זוהר ביתקה.


גולי דולב־השילוני כתב יחד עם המשורר עמנואל יצחק לוי את הרומן השיתופי "מן הפח אל הפחת" (2021, הוצאה עצמית), פרסם סיפורים קצרים בבמות שונות, כותב על קולנוע בכתב העת אוף סקרין ולומד היסטוריה בברלין.

Comments


bottom of page