הוא לא איש של דייסון, ובטח לא של תחליפי השיאומי הזולים. הוא רצה את השואב שלו שורשי, מחובר לקיר. מרותק, אבל חופשי. חופשי באמת, לא תלוי בחסדי הטעינה, ולא מתייפח ומשתנק כשהחיים אוזלים מגופו המתכתי. הוא רצה שואב שואב. כזה שייגרר אחריו כמו כלבלב נאמן וישאב את הלכלוך מאריחי הטרצו הצהובים. זה לא שהוא קמצן, אבל המחיר רק חיזק את החלטתו. ממתי שואב אבק עולה כמו לפ-טופ או אופניים חשמליים? עוד עדות נערמה לתל העדויות המכריזות כי העולם יצא מדעתו.
עוד דבר שקרץ לו בשואב הגמדי, הצהוב-עז הזה, שרכש ביום הרווקים הסיני, הוא האינטרדיסציפלינריות שלו, רוחב-אופקיו. הוא לא בחל לא ביבש ולא ברטוב, וגמע מים כמו שבלע אבק. אבק אטמוספרי, סיבי כותנה, תאי עור מתים, כל מה שמתפורר. כלומר, הכל. רסיסי הבריאה של הקדוש-ברוך-הוא המפוזרים על מרצפות הרטרו הסומסומיות במאורת הטיח התל אביבית שלו. כמובן שהיה אלרגי לאבק, ובמיוחד למלוותו הנאמנה, היצורית, קרדית-האבק. מגיל שמונה הסתובב עם משאף. והעיר כידוע היתה משופעת בגרגרים מגרגרים שונים. מן החי ומן הצומח. והאבק שכב עליה כמו שמיכת סקביאס על טירון סמרמר.
כשהגיע השואב אל סף ביתו, ארוז בקרטון מרובע, מרופד מבפנים בנייר-פצפצים וקלקר, הייתה זו עונת מעבר, באוויר עמד ריח האבקה חריף, וזמזומן הזללני של יתושות שותות ושותתות לשד השד והבשר הדריך את החושים המגורים ממילא. הסינוסים שלו היו סתומים מזה שבועיים, וכאב פילח את מצחו ולחץ על עינו הימנית, שנסגרה למחצה כמו מכובדו. ממדיה הצנועים של יחידת הדיור הקטנה שלו, שלושים ושמונה מטר רבוע, שטח-מרצפת מקיר-אל-קיר, כמו שהדגיש המתווך בחיוך ממתיק-סוד, אפשרו לו לסוב עם השואב האל-אלחוטי בכל עברי הבית הננסי.
ההחלטה לרכוש אותו גמלה בו אחרי שאחת הנשים שהביא לדירה חלצה את נעליה, השילה את גרביה, ולאחר הסקס הביטה בכפות רגליה השחורות, ומתוך הלצה ורוח-שטות תחבה אותו לפניו של אוהד, שהתכרכמו בגועל. השכבה העבה, העשירה, של החומר השחור נראתה כמו איפור שחור צמיגי ורוטט סביב עיניה של נערה גותית חיוורינית. אחר כך שכבו שוב, אבל הוא הרגיש שהוא לא נפרע מהזוהמה. שהיא לא מניחה לו.
בביתו היו תאי העור המתים מרובים מהרגיל, בגלל הפסוריאזיס שלקה בו, בחומרה בינונית, ואליו הצטרפו שערות, שחורות ולבנות, שנשרו מפדחתו ומזקנו, מחזו וממפשעתו בשל עיסוקו הקדחתני בהן בעת תרגולים, ישיבות משמימות ב"זום", וצפייה בפורנו בהפסקות המרובות שביניהן.
משקנה את השואב הבחין אוהד בתופעה משונה. ככל שגרף את האבק ממדפיו, השיל אותו מרצפתו, כך נערם ברחובות, עד שנדמה היה כי תל-אביב כולה היתה שרויה בעננה צהבהבה עכורה, שהקשתה לראות לפנים ולו כמטחווי קשת. רחובו, מרכז בעלי מלאכה, נראה למשל כואדי מעופש שאפיקו נשפך אל גינת שינקין, שהייתה אף היא שרויה בעננת האבק, ומדי פעם, הגיחו ממנה כמו מלאכי שמיים, אך לא במובן המושאל, הסטרילי, אלא בצורתם הדואלית, שהשטניות מסוכה בכל נים שלה, ילדים ברגליים קטנות כושלות, מלווים בהוריהם המחשבים קצם.
הקרדית, אותה יצורית זערורית שלא יודעת שובע, ושנדמתה לו לאוהד, בתמונותיה המוגדלות ברשת כי במבט על גחונה דמתה לאיבר המין הנשי, ניזונה מעורו המקולף, הנוטה להתייבש. היא הייתה אוכלת בו בכל פה, ואז הפרשותיה המיקרוסקופיות היו שבות ומזינות את האלרגיה. הוא הרהר בכך שהקרדית היא כקתולית אדוקה, שעולה לרגל אל דירתו כצליינית מזמנים קדמונים, לאכול את בשרו הפריך, ולמצוץ את דמו החם. אולם היא חסידה בולמית, הנוטה לירוק את גופו של האדון, וללבות על גופו את צלקות הסטיגמטה.
כנחש היה אוהד משיל את עורו כל העת, במקלחת, מול הטלוויזיה, בגירוד אגבי של פדחתו, בעת שעשה את תרגילי הכושר מול תוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח, או בתחיבת כף ידו הגסה אל תחתוניו. אך שלא כנחש, לא התחדש עורו, ותאי העור המתים רק התחלפו מצדם בצלקות אדמומיות ומבריקות, שנמתחו על מפרקיו, מאחורי אוזניו, במפשעתו ועל איבר מינו, שצבעו היה כעין הבטטה מחמת הקילוף והשחיקה, עד שבער בכאב כשבחש בנוזלי-גוף אחרים, דלקתי ושורף, וכמו לוליין האוחז בלפיד בוער, מיהר אוהד אל חדר המקלחת לפייסו בזרם מים צונן.
עם הזמן פיתח אוהד תלות גוברת והולכת בשואב החדש שלו. הוא גרר אותו אחריו ברחבי הבית וקולות היניקה עת היה פיו הפלסטיקי נלפת אל הרהיטים ואל האריחים ושותה מהם את תאי העור בתאוותנות, היה ממלא אותו עונג. בדמיונו היה הוזה התאבדות המונית של קרדיות האבק מחמת הרעב. ראה אותן מתאגדות אגודות אגודות וקופצות בעקבות מנהיגן ממדפי הספרים הגבוהים, העירומים כעת משכבת האבק שמלווה אותם דרך קבע, אל מותן הוודאי.
אך הפעילות שהתיזה ממנו את פיסות העור המרובות ביותר, הייתה כמובן המשגל, והחיכוך והעירבוביה שכרוכים בו. לכן הזדקק אוהד לשואבו הנאמן, סיני קרא לו, על שום צהבהבותו המדברית ועל שום הבשורה שיצאה ממנו, בת הקול שהפריחה את חייו השחונים, גם בסמוך למיטתו, בעת קיום מגע גופני שעשוי היה להיגמר בסקס. אם התרחשו פעולות כגון חיכוך, מציצה, יניקה או ליקוק, היה סיני דרוך ומוכן לקלוט את נתזי העור הבלתי-נראים שנבללו במוך ונעשו לגופיפי אבק צמרירי בזרבוביתו השלוחה, שלא בחלה בהם, כזכור, גם אם התלחלחו בנוזלים עליונים או תחתונים.
בתחילה היה מסתיר את מנהגו זה. מטמין את סיני מתחת למיטתו, ומפעיל אותו רק לאחר שהאישה התורנית יישרה את בגדיה ברישול על גופה ונפלטה ממיטתו, מחיקו ומדירתו. רק אז היה מחריד את שלוות הפוסט-מורטם ששרתה על הדירה בנהמת סיני, כמו מנקה את זירת הפשע מראיות.
אך בשבועות האחרונים באה אליו שרית יותר מפעם אחת, וגם לא מהרה לעזוב בסיום, גם כשהיה מנמנם בחוסר התחשבות, נופח, או מפסיק להחזיק את בטנו, כך שנתלתה לפניו כמו פאוץ' בלוי, לא נרתעה לאחור, והוסיפה לשבת על שפת המיטה, בתחתוני הכותנה שלה, שנוקדו בשלפוחיות בד, פרי כיבוס וייבוש תדיר, והביטה בו באירוניה חומלת.
מאז ששרית נכנסה לחייו, לא יכול היה להמשיך ולהסתיר את מנהגיו, וערך היכרות בינה לבין סיני. בתחילה רק הרגיל אותה לרעש הטורדני בגמר המעשה, כששיוועה לשקוע לשקט שמנמני, והוחרדה בתרועת פעולתו. אחר כך החלה היא להפעיל את סיני בעצמה, כשהוא רץ, ואברו המודלק בידו, אל ברז המים הקרים. עד שבאחת הפעמים, כשבטש בגופה באגנו, משתמש בטכניקה היחידה שהכיר, חדירה ופמפום עד דלדול וגוויעה, ולא הביט בפניה, ועצם את עיניו וניסה להכחיש את קיומו שלו-עצמו, המתנזל והכעור, שמע פתאום את קול טרטורו המוכר של סיני.
נדהם הוא המשיך לבטוש ולדחוק את גופו כנגדה, בקדחתנות הולכת וגוברת, כשהחל להרגיש גם רטט, ומגע מתכתי מוכר וצונן. הוא חשש לפתוח את עיניו, אך כעת הרגיש את זרועו של סיני נלפתת סביבו, ומזרון הקפיצים רעד והטלטל עם פעולת השואב. ידית ההפעלה של סיני נברה בין שני פלחי ישבנו, בעוד מנועו גנח בנקודת המפגש בין אגניהם. אוהד הרגיש את איברו מתארך ואוורירי. הוקל לו כאילו לא היה עוד מחופר לבדו במערכה הסיזיפית לעינוג האשה.
הוא הידק את אחיזתו בכתפיה, והרים את גופו כדי לפנות מקום לזרועו של סיני, שעכשיו, בהדרכת שרית, צבתה ולקקה מסביב לזין-כוס שלהןם, הפועם יחד. אוהד הגביר את החיכוך של ישבנו בידית ההפעלה, פקח את עיניו, וראה את שרית מביטה בו במה שנראה כשמחה רפויה, אחר כך השתרר שקט, ושרית ליטפה את עורפו, ירכה החמה עדיין משוקעת בשקית האבק של סיני. "אתה לא כועס אני מקווה?", אמרה שרית, ולא חיכתה לתשובתו. "אני פשוט מכירה גברים שקשה להם לקבל עזרה, אפילו אם זו היד שלי. אתה יודע, הם רוצים לעשות את כל העבודה". "לא, בכלל לא, אני חושב...", אמר אוהד והביט בגופו הנרפה של סיני השרוע באלכסון במיטתו, ובשרית, בעור פניה המכתשי, שהאדים מאוד מחמת חיכוך זקנו, בעיניה הירוקות-חומות, ושערה הפרוע מסערת המין.
אוהד החל להרגיש איך כוחו התעשייתי, הלואו-טקי של סיני ממלא את חלציו, ומקשה אותם בשנית. הוא הדליק אותו שוב, החליף את לועו הפעור לפה מסוגר קמוץ יותר, והחל לעסות את פטמותיה. שרית הורידה את ידה אל בטנה וכשעמדה לתחוב אותה לתחתוניה, הוציא אוהד את סיני מהשקע והשליך אותו על הרצפה, מביט בשביעות רצון על גיבוב הפלסטיק והמתכת חסר החיים, הוריד בעצמו את תחתוניה ושיקע בה את פרצופו.
*ירדן בן-צור, יליד 1986, דוקטורנט לספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב ומתרגם מגרמנית ומפרסית. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטו התפרסמו בין השאר ב"הארץ", "ידיעות אחרונות", "הו!" ו"גרנטה". ספר הביכורים שלו בשירה, "פרברי השינה הכחולה" עתיד לראות אור בקרוב בעריכת רועי חסן בהוצאת טנג'יר. פרוייקט הדוקטורט שלו עוסק במושג הגן במבט השוואתי בספרות הגרמנית של המאה ה-19, בספרות הפרסית והקלאסית ובשירה העברית של ספרד המוסלמית.
