על ארוטיקה ומשחקי מילים / חגית אלדמע

הנושא שעלה בהגרלה בערב ההשקה לכבוד ייסוד כתב העת לארוטיקה עברית היה "משחקי לשון". אם כן, אני מכפיפה עצמי לשרירות תוצאת ההגרלה, ומעלה אסוציאציה ראשונה, אסוציאציה חופשית לכאורה. אני כותבת "לכאורה", משום שהאסוציאציה החופשית מתבררת תמיד כלא חופשית בכלל; על משחק, על גורל, על מקרה, על הכרח, ועל מילים.


בתוך החירות המשועבדת שלי אני נזכרת בפרגמנט של הרקליטוס על משחק ועל זמן:


זמן הוא ילד משחק,

משחק בפסיפסין:

של ילד המלוכה.


המלומדים אומרים ביחס לפרגמנט הזה שהמילה היוונית לזמן מתייחסת לכמה מובנים סותרים; הן ל"ימי אדם", הן למה ש"היות תמיד", וכן לזמן שמוסיפים לו שם תואר שמתייחס למה שאין לו ; "זמן ללא סיפור".


הפרגמנט הזה לא מספר לנו יותר ממה שהוא אומר, רק שהזמן הוא ילד משחק. הוא לא כמו ילד משחק, לא ילד משחק בזמן, ולא הזמן משחק בילד. אלא שהזמן הוא-הוא ילד משחק. הפסיפסין הוא משחק קוביות עם אבנים, מזכיר קצת את הדמקה שמוכרת לנו, ויש גם משהו עם מלוכה, שמופיעה בסמיכות לילד. אולי, זה שיצא לו לנצח עם הקוביות, את הזמן ואת הגורל, הופך אותו לילד המלוכה. אולי לנצח בפסיפסין, במשחק, הוא להפוך את הזמן לזמן עם סיפור? אולי.


אבל אז אני נזכרת, משחק הוא המצאה שנוצרת ברגע של מועקה, וברגע המועקה אין סיפור. נאמר לנו שהיא, במובחן מהתשוקה, "לא מרמה". וכשמשהו לא מרמה, אין סיפור. פרויד מתאר לנו את המכניזם של המשחק ב׳מעבר לעקרון העונג׳ - לאחר התבוננות בנכדו; פעוט שמשחק בסליל עץ וכמו ממחיז את ההיעדרות והנוכחות של אמו באמצעות כיסוי וגילוי של סליל העץ. אך הוא באיזה אופן מפתיע נהנה לא מעט מהכיסוי, מההעלמה, מההיעדר של הסליל-אם. נהנה כשהדבר נעלם, וכנראה מפיק יתר הנאה מכך שהוא זה שמעלים אותו. "הישג תרבותי" פרויד מכנה את המשחק הזה, שכן הוא מפרש אותו כיצירה של מרחק מן המועקה וחזרה באמצעותו (א)על הרגע המעיק של היעדרות האם, שממנו הוא מפיק הנאה.


נמשיך עם הקריאה של לאקאן את הפירוש של פרויד למשחק הזה, כשהוא מוסיף כי זהו רגע של "כניסה" לשפה, שכן הפעוט מלווה את הכיסוי והגילוי של סליל העץ בשתי הברות: "הלאה ו- "כאן". הוא "משלח" את אמו ו"מחזיר" אותה אליו. (Fort-Da) בשפה, בלשון, במשחק. אם נקבל את המעין פרדיגמה הזו של המשחק, נאלץ להסכים לכך שכל משחק הוא למעשה "משחק לשון", והוא למעשה רגע של המחזה שמרחיק את הסובייקט מהמועקה ומייצר לא מעט הנאה.


מה שעבור הילד הוא משחק, עבור המבוגר הוא הפנטזמה. קרי, האינטימי ביותר של המיניות שלו. המשחק והפנטזמה חולקים את אותו מכניזם של חזרתיות המופיע ומובנה מרגע של מועקה. רגע של "נפילה" מהיות "כל עולמו" של האחר. רגע שמרחיק את הילד מהיותו "ילד המלוכה". חזרתיות שכמו מוחקת את מימד הזמן, שכן בכל פעם זוהי הפעם הראשונה. זהו אותו משחק עם אותו כלל, אותו סיפוק ואותה הנאה.


מה שמאפיין את הפנטזמה בחייו של מי שהוא "כבר לא ילד" זה שהיא חותרת תחת כל אידיאל פוליטי, תרבותי, וכן תחת כל מוסכמה חברתית שהוא מאמין בה וחותר אליה "בלב שלם". לכן היא מוצפנת כל כך טוב באמצעותם. אך לעיתים, השיח על משחקי הלשון שנבנים ומובנים בו מצליחים לכסות את הבושה או את חוסר הבושה ביחס לאינטימי ביותר שלנו. אני חושבת בהקשר זה שהאופק שהציע מנחם גולדנברג במסה שכתב לכבוד הגיליון הראשון, אופק ששורטט על גבי ההבחנה שלו בין ארוטיקה ופורנוגרפיה, מבקש לחצות את הבושה או חוסר הבושה האלה. הוא עושה זאת כשהוא מבקש בתקווה שהיא בה בעת זהירה ומלאת תעוזה, אם אפשר, ואפשר, להעניק "לאנושי לחזור ולקחת חלק בעולמו. לפתח 'הרגלים רעים' כדי לתרגל שלא ללמוד מטעויות ולהימנע מהסדרה".


זוהי ליבת המיניות שמוטמרת לארוטיקה; היא חוצה את הנומוס, את הכללים והחוקים החברתיים, את כללי הנימוסין. היא זו שכל ניסיון כליאה שלה בלימוד שמוביל להבנה או הסדרה וניסוח שלה כסדרה של כללים, מחסלים אותה. כך יוצא, למעשה, שהפורנוגרפיה היא אכן אחות של הארוטיקה, כפי שכותב מנחם, אבל היא ילדה טובה שמתחפשת לילדה רעה. כמה חירות, כמעט מבעיתה, מזמנת הארוטיקה. חירות שהפורנוגרפיה למעשה מסייעת לצמצם. היא "עושה" את העבודה. בדיוק עבור מי שלא כל כך רוצה לשחק. עם לשון או בלי, עם מילים או בלעדיהן. או מי שרוצה מינימום כללים ובדרך כלל רוצה לשחק רק עם עצמו.


שלא כמו הפורנוגרפיה, הארוטיקה, באמצעותה האנושי חוזר לקחת חלק בעולמו, חוזר לעשות לעצמו עולם, היא גם חזרה לעשות לעצמו זמן עם הזמן; היא ההיחלצות שלו מן ההתנסות בזמן כזמן הומוגני, כזה ש"מעבירים", זמן של "בינתיים", והפיתול שמאפשר להפוך אותו לזמן שלא דופק חשבון לזמן. שהמשך שלו לא ידוע ולא נתון מראש, והוא גם לא נחשב. כשמפסיקים לשאול מתי זה יתחיל ומתי זה ייגמר. זהו זמן של ארוטיקה. משהו מזה, אנחנו יכולים לנסות ללמוד מדיוטימה, המדריכה את סוקרטס במסתורין הארוטי, תוך שהיא מפענחת איתו ארוס שחומק מן הקטבים; הוא לא יפה ולא מכוער, הוא לא חכם ולא כסיל, הוא לא טוב ולא רע, אלא "דבר ביניים", מצוי בין הקטבים ולכן "תמיד חבר הוא למחסור". כשסוקרטס נשען על קוטב אחד, היא גוערת בו: "אל תחטא בשפתיך!". אז מתברר לנו, אחרי סדרה של שלילות, שיש אפירמציה אחת ביחס אליו; ארוס הוא גם פילוסוף וגם סופיסט: מאוהב בחכמה, מאהב של חכמה, אוהב באמת, אוהב את האמת. אך גם סופיסט; חרטטן, ערמומי, מלהטט ומג'נגל עם השפה ואת השפה, "תאב תבונה ורב המצאות, תר אחרי חכמה כל ימי חייו, קוסם גדול ובקיא בסממנים". מי שעושה בכאילו. לוליין שפה, אלוף ב"משחקי לשון". מי שעבורו מה שנאמר, יכול תמיד להיאמר אחרת, וניתן גם אם רוצים, לומר דבר והיפוכו. דווקא משום שהאמת לא חסרה, לא אליה השיח חותר, ולכן גם אין באמת רמייה.


להיות גם פילוסוף וגם סופיסט, גם מאהב של חכמה שיודע שאין לו וגם תאב תבונה שמכסה על מה שאין לו עם ההמצאה, היא הסכמה להיות בזמן שהוא ילד משחק. להפוך זמן ללא סיפור, ללא מילים, ללא לשון, ללא משחק, לזמן של כתיבת סיפור. רוצה לומר - להיות ארוטי זה להיות לא פחות מבעל עולם, בעל זמן שהופך את הבלתי אפשרי שבמשחק ובלשון להכרחי. זמן ארוטיקה.

103 views