שמירת נגיעה / אפי הלפרין

עם סיום תפילת השחרית יצא אלחנן מבית הכנסת ופנה כהרגלו ימינה ברחוב 'חפץ חיים' ואחר כך שמאלה ב'פִּינֶס'. ושם, במפתיע, נתקלו עיניו בעיניה ולבו האיץ את מקצבו.


זה לא היה צריך לקרות!


מילא היא, שלפי לבושה המודרני והחושפני אינה נראית שומרת תורה ומצוות. אבל אברך תם וישר וירא אלהים וסר מרע כמותו אמור היה ללכת ברשות הרבים כשמבטו מושפל ושפתיו רוחשות מילות קדושה. והנה, בהיסח הדעת, חטא ועבר על "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". שוב.


אלחנן מיהר לזוז הצידה מחשש שהבחורה הזרה גם תתחכך בו בטעות, רחמנא ליצלן, ורק לאחר שהסכנה התרחקה ממנו ונעלמה מעבר לפינה החל הדופק שלו להאט בהדרגה. מה גרם לו מלכתחילה להסתכל קדימה? האם היתה זו המשאית שנכנסה בהילוך אחורי וציפצופים מחרישי אוזניים לרחוב החד סיטרי? או אולי שקיות האשפה שנערמו על המדרכה הצרה ואילצו אותו לפלס את דרכו בזהירות ביניהן כדי שלא למעוד? כך או כך, מה שקרה קרה והוא ניסה בכל כוחו להפסיק לחשוב על העינים הגדולות, על השפתיים הבשרניות ועל השער הארוך שאמנם כיסה טפח אך גילה יותר מטפחיים של כתפיים חלקות ושזופות ועל... פרוצה!


מגורה ומלא רגשות אשם המשיך אלחנן לצעוד תוך שהוא ממלמל לעצמו את המילים המוכרות שהוכיחו את עצמן בעבר במצבים דומים. "ריבון העולמים, תצילני מיצר הרע. הלוא האדון עוזר לעבדו, הלוא האב עוזר ומציל לבנו שלא יהרגוהו אויביו, כל שכן בעל הרחמים, אבי ובוראי, הצילני מאויבי יצר הרע שמבקש להרוג ולאבד גופי ונשמתי". נראָה שזה עזר ובעת שנכנס בשערי הישיבה ופגש את החברותא שלו כבר נשכח ממנו האירוע המטריד. מיד צללו שניהם לתוך השיעור היומי במסכת סנהדרין.


"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס". אלא שגם חז"ל נלחמו בו באותו בוקר, וכשהגיעו לקטע בו שואל אנטונינוס את רבּי מאימתי שולט יצר הרע באדם- משעת יצירתו או משעת יציאתו מרחם אמו, ומצטט את הפסוק מבראשית "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", הוסחה דעתו חזרה אל הבחורה האלמונית ההיא והוא חש כיצד איברו שוב מקשיח ומזדקר וגל של חום שוטף את כל גופו... פרוצה ארורה!


גם במהלך השעות הבאות התקשה אלחנן להתרכז בלימוד ובתפילות. מכל פיסקה בספרים העתיקים, מכל כתם דיו על סטענדער העץ הישן ומכל אריח של הרצפה השחוקה ניגלו אליו חזָהּ השופע וזרועותיה המוצקות ומותניה הצרות ורגליה החטובות, והללו ליוו אותו גם כשהחשיך והוא כבר עשה את דרכו לביתו.


האם זה מה שקרה לשכם בן חמור החִוי כשראה את דינה בת לאה יוצאת לראות בבנות הארץ וגרם לו לאבד את עשתונותיו ולענות אותה, או לאמנון בן דוד שלא הצליח לכבות את תשוקתו החולנית לתמר אחותו החורגת עד שאנס אותה באכזריות תוך שהוא מתעלם מתחנוניה? "ריבון העולמים, תצילני מיצר הרע. הלוא האדון עוזר לעבדו, הלוא האב עוזר ומציל לבנו שלא יהרגוהו אויביו, כל שכן בעל הרחמים, אבי ובוראי, הצילני מאויבי יצר הרע שמבקש להרוג ולאבד גופי ונשמתי".

הוא נכנס לדירה הקטנה, פשט את הרעקל שלו ותלה על הקולב במבואה. אחר כך נטל את ידיו, התיישב ליד השולחן שהיה ערוך ומוכן לסעודה ובירך. אשתו הגישה את המנה הראשונה ושאלה אותו כיצד עבר עליו היום. "כרגיל," מלמל וענה בקיצור גם על שאלותיה האחרות, והיא הבחינה במצב רוחו הירוד וברצונו להיות לבד והניחה לו לנפשו.


את שארית הערב העביר בדממה, משנן את תלמודו ודוחה ככל האפשר את הליכתו לחדר השינה בזוכרו שגם בלילה הזה הם יאלצו לישון בנפרד בגלל נידתהּ. שוב. ורק כשגברה עליו עייפותו הוא נכנס בשקט למיטתו, נשא תפילה ארוכה ועצם את עיניו. דא עקא, יצרו הציק לו הרבה יותר מאשר בלילות הקודמים ובמשך שעה ארוכה התהפך על משכבו מבלי יכולת להירדם- נאבק בכל כוחו בפיתוי להכניס את ידו לתוך תחתוני הבד הרחבים כדי לפרוק את תשוקתו. "ריבון העולמים, תצילני מיצר הרע. הלוא האדון עוזר לעבדו, הלוא האב עוזר ומציל לבנו שלא יהרגוהו אויביו, כל שכן בעל הרחמים, אבי ובוראי, הצילני מאויבי יצר הרע שמבקש להרוג ולאבד גופי ונשמתי".

הכל סביבו היה עדיין שחור ואפל כשקם, פסע על קצות אצבעותיו לסלון וניסה לשקוע שוב בגמרא. "קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. תנא דבי ר' ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ". אבל הפסוקים שנועדו לחזק אותו רק החמירו את מצבו ואלחנן פנה לחדר האמבט.


אולי מקלחת קרה תרגיע במקצת את תסיסת גופו ותשקיט את נפשו הסוערת. בלילה שלפני כן זה עזר לו, אלא שהפעם אפילו המים הזורמים לא כיבו את הבערה שבחלציו. שוב ושוב הוא הסתכל בערגה לעבר הסבון החלקלק וחזר בו. "אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש".

אלחנן לא זכר כיצד הוא הגיע שוב לחדר השינה החשוך- מסיר מעל אשתו את השמיכה ומפשיל את כותנתה בעודה ישנה. "השתגעת, אני עדיין לא לגמרי נקיה!" היא התעוררה מבוהלת וניסתה להדוף אותו ממנה. אך הבעל לא שעה לתחינתה, משך בפראות בתחתוניה הדקים וקרע אותם. אחר כך נשכב עליה וניסה לתחוב את אברו החי לתוך אותו המקום. אלא שזה היה יבש ונוקשה ולא נענה לו. גן נעול ומעין חתום.


ביאושו התנפל על שפופרת קרם הידיים שלה שהייתה מונחת על השידה הסמוכה, נטל ממנה כמות הגונה ומרח שם עד שחש את לחלוחיתו המזמינה. באבחה אחת הוא החדיר את כלי זינו פנימה וכמעט מיד פלט זרם אדיר של לבה לוהטת לתוכה. כל גופו רעד והזדעזע וצעקה חנוקה בקעה מפיו. וכך נשאר לשכב על זוגתו הנדהמת עוד שניות ארוכות- מתנשם ומתנשף כאחוז תזזית, עד שנרגע והתרפה במקצת. רק אז קם, עבר למיטתו הסתורה, הסב את פניו אל הכותל ופרץ בבכי.

344 views