פֶּתח / אלון בר

זֹאת בֶּאֱמֶת שְׁאֵלָה רְחָבָה

כַּמָּה אַהֲבָה הִיא פֶּתַח אוֹ שֶׁ

אַתָּה בּוֹחֵן לִי אֶת הַחֹר וְטוֹעֶה 

אֲנִי מְצַחְקֶקֶת, נִחוּשׁ רַע, אֲבָל מֵאָז יָצָא

מָתוֹק, מָתוֹק, מָתוֹק הוּא לִיפְּסְטִיק הַדֻּבְדְּבָן וַ־

אֲנִי נוֹשֶׁכֶת, שְׂפָתַי מְלֵאוֹת וְ־

אֶצְבַּע מוֹרָה 

וְאַתָּה מְפַסְפֵס, בְּכַוָּנָה 

אֲנִי חוֹשֶׁדֶת

זוֹהִי סְדוֹם אֲנִי מִתְלַבֶּטֶת

אִם לְהַפְשִׁיר וּ־

מֶלַח, מֶלַח, מֶלַח גַּס לְבִשּׁוּל 

אֲנִי מְלַקֶּקֶת מֵהַשַּׁיִשׁ הַוְּרַדְרַד 

אַתָּה דּוֹחֵף לִי אֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַפֶּה לְתוֹךְ הָאַף

אֲנִי מוֹצֶצֶת וְנוֹשֶׁמֶת וְגוֹעֶרֶת 

וּמְפַסֶּקֶת:

חֹר זֶה רַק

עוֹד פֶּתַח 

לָאַהֲבָה