top of page

מי ידע שתהיה מלחמה / אורי לוצקי


מי ידע שתהיה מלחמה, מלמלתי כשיצאת מהאוטו, ספק לעצמי ספק אלייך, ואני אפילו לא יודע אם שמעת את זה כשהסתכלת עליי דרך החלון עם החיוך המריר שלך, הלא סימטרי, זה שמכווץ את הפינה האחת של השפתיים כלפי מטה ואת השנייה לכיוון ההפוך, ולרגע נראית ככה כמו הג׳וקר רק בלי האיפור הלבן על כל הפרצוף, חוץ אולי מקצת מייק אפ שאני אף פעם לא אוהב שאת שמה כי זה עושה לך משהו נורא מלאכותי בפנים ועדיין לא מצליח להסתיר את שני הכתמים הכהים שצמחו לך מתישהו על הלחי הימנית, טיפה מעל השפם המובהר, וגם את הדבר הזה ששמים על העפעפיים כדי להדגיש אותם ואני לא זוכר אף פעם איך קוראים לו, רימל או מסקרה או מה שלא יהיה. לעזאזל איך אתן נולדות עם הידע הזה.


בטח גם לך יש איזה משהו שאת חושבת שנולדתי איתו, אבל אין לי כזה ובעצם כנראה ששנינו נולדנו בלי לדעת כלום ולמדנו הכל לבד כדי להגיע לכאן, לרגע הזה, שאת יוצאת לי מהאוטו ומחזיקה את הדלת ביד, מתכופפת קצת מהמדרכה ומביטה פנימה עם המחשוף הזה שלך שמראה לי קצת ממה שהפסדתי הרגע ורק משאיר אותי עם הערגה. את מסתכלת עליי עם החיוך המוזר הזה של הג׳וקר ומנסה להיפרד ממני כדי שתוכלי לנסוע כבר הביתה ולשבת בממ״ד. כנראה שהערב כבר לא תשחקי בצעצוע החדש שקניתי לך לפני חמש דקות בחנות הסקס הסטרילית, הלבנה והמצוחצחת, שחלון הראווה שלה מנצנץ בלי בושה בחזית של בניין אפור לצד כביש השירות בדרך לקריות, בצומת עם הכביש של החביות הצהובות-שחורות שעומדות מתחת לאקליפטוסים בכביש לקריית אתא, זה שכשהייתי ילד תמיד נראה לי כמו איזה ג'ונגל מסתורי, שהמבוגרים בחיים לא יתנו לי להיכנס אליו.


והיום אני כבר ילד גדול שנכנס לחנות הזאת בפעם הראשונה, ובוחר איתך את הצעצוע שנראה לך הכי מתאים ונותן לך בידענות עצות כאילו אני מבין משהו, העיקר שנקנה כבר ונעוף מפה, כי המזומן שהוצאתי עוד קודם בכספומט בפינה שוקל לי טונה בכיס ואני מקווה שהוצאתי מספיק כי מי בכלל יודע כמה הדברים האלה עולים. המוכרת, רוסיה עם ראש סגול, עם קעקוע של שתי מילים בכתב מסוגנן בצד התחתון של הזרוע, נזם קטן באף וציצים חמודים שהסתכלו עליי דרך חולצת דת׳-מטאל שחורה עם צווארון גזור, החזיקה את הויברטור שתכף נקנה ביד שלה ושמה אותו ביד שלך ואחר כך בשלי, כדי שאני גם ארגיש שותף, והפעילה אותו בכל מיני מהירויות ורטטים במקצבים שונים, וכשהיא סגרה עם היד שלה את האצבעות שלך סביב הסיליקון המקפץ הזה, שתרגישי איך זה מרגיש כשאת עוטפת אותו מכל הכיוונים, זה נראה לרגע כאילו אנחנו עושים עכשיו את הדבר הכי הגיוני בעולם. והמלחמה נראתה אז הדבר הכי רחוק בעולם, ובעצם היא בכלל לא נראתה.


נתתי שבע מאות שקל לרוסיה עם הראש הסגול והציצים שדקרו לי בעין והיא ארזה את הצעצוע החדש שלך ויצאנו מהחנות כאילו באדישות, אבל הלב שלי דפק כמו משוגע והג׳ינס התמלא ולחץ לי בין הרגליים, ונכנסנו לאוטו והוצאנו את החבילה מהשקית השחורה האטומה שהיא הייתה ארוזה בה, הסרנו בעצבנות את הפלסטיקים של האריזה הדפוקה הזאת שכמו כל אריזת פלסטיק כמעט בלתי אפשרי לפתוח, וכשנלחמנו באריזה האצבעות שלנו נגעו אחת בשנייה וקלטתי שזו בעצם הפעם הראשונה שנגענו. פתחת את הריצ׳רץ במכנסיים ולקחת את היד שלי שהחזיקה את הצעצוע ושמת אותה בין הרגליים שלך, על התחתונים שלא בדיוק ראיתי את הצבע שלהם כי היה קצת חשוך, אבל הדולפין הקטן מצא את דרכו בדיוק למקום הנכון ואת נאנקת ונאנחת וגמרת והסתכלת עליי בעיניים פעורות ולא נתת ליד שלי ללכת כי הדולפין המשיך לעשות את שלו בין הרגליים שלך. ואז התחילה אזעקה ואחריה בום ועוד בום ועוד אחד והסתכלת עליי, אבל הפעם, בעיניים הפעורות שלך, שרגע קודם לכן עוד בהו בנקודה לא ברורה מולך, רגע נעצמות ורגע נפתחות, היה מבט אחר.


שאלת אותי מה זה הבומים האלה והראש שלי לא היה מוכן לקבל את התובנה הברורה שמישהו עכשיו יורה עלינו טילים, בדיוק כשאת באמצע אורגזמה מהצעצוע שאני מצמיד לך בין הרגליים, אבל זה בכל זאת מה שקורה ואת יושבת באוטו שלי ואני צריך לקחת אותך הביתה, אפילו שאני נורא רוצה להמשיך, כי מה הסיכוי שייפול עכשיו משהו בדיוק בסמטה שלנו. אולי נמשיך ואת תגמרי עוד פעם כשהטילים עפים פה מסביב, אבל את מיהרת לסגור את המכנסיים ויצאת החוצה מהאוטו, אלוהים יודע למה, משוגעת, עפים פה טילים, ואז נשענת על החלון והסתכלת עליי לרגע עם החיוך של הג׳וקר והמחשוף והסתובבת וברחת ברגל אל הכביש הראשי שמחוץ לסמטה והויברטור החדש שלך נשאר זרוק על הכסא לידי.




אורי לוצקי, כיום סטודנט לתואר שני בביבליותרפיה, חובב כתיבה, ספרות ושירה. כותב בעיקר למגירה הוירטואלית. 


Comentarios


bottom of page