#מיינדפולנס /רונית ידעיה

הלכתי מהר כאילו שאני רוצה להגיע. בחורה שעברה לידי אמרה לנייד: "נדבר בהמשך". שלט ניאון נצנץ באדום מפתה: ׳סלאו לאב׳. הרגשתי נרגשת. ״המבורגר וצ'יפס״, ביקשתי מבחור עם כובע מצחייה. ואז החלה סדרת שאלות מורידה: וולדן? מדיום וול? מדיום? חי... עם או בלי בצל? מיונז? ירקות? - ״למה שלא תשימו מכונות כמו במקדונלדס?״ קטעתי את הרצף. ״אפשר לסמן את כל ההעדפות״. בחרתי לפי הסדר: וולדן, בלי בצל, עם מיונז, בלי ירקות. ״ומה עם קטשופ?״ הקשתי, ״למה זה לא כלול כמו במקדונלדס? כמו המיונז והחרדל? בכלל לא צריך להזכיר את זה״. ״אנחנו סניף קטן״, הבחור התנצל, ״אין לנו כסף למכונות או לקטשופ חופשי״ והניח על המגש שני שקיקים תועים של קטשופ. ״תודה על היחס האישי״ אמרתי, ״למרות גדודי הלקוחות״, הצבעתי על האין-תור מאחורי. הוא צחק. הצחקתי אותו. אולי גם נשאיר לו טיפ. נעשה לו את היום.


לקחתי את המגש וחיפשתי מקום ישיבה לא ליד השירותים ולמרות שרק שלושה גברים ישבו "לא ליד השירותים" בשולחנות נפרדים, הקול שלהם מילא את החלל: מספר אחד נשמע ונראה כמו קבלן ערבי: "אמרתי לך! חרסינה עשרים על עשרים! תכלת! לא במטבח! באמבטיה!". מספר שתיים נראה ונשמע כמו אחד שנשוי מאה שנים: "אני עכשיו בסלאו לאב, להזמין לך משהו? הזמנתי לי קפה ומאפה... כן, עם גבינה, לא עם פרג, אין כאן, מה לעשות...", מספר שלוש נראה ונשמע כמו מתווך דירות, אולי של מספר אחד: "אני מראה את הדירה מחר, נדבר כבר על המחיר... גמיש, מה שתרצה..." העדפתי להתרחק מהשלישייה הרעשנית.


סתם-איש. סווטשירט אפור מעל השולחן ונעלי פלדיום אפורות מתחת. נראה אפרורי כמו בעל של מישהי. לא שלי (שלי ייראה פרוע, אם בכלל), זיהה את המצוקה והזמין אותי לשבת מולו בשולחן. התיישבתי, סתם אישה. "איך קוראים לך?" הוא שאל אחרי שהתנשקנו מעבר לשולחן, אחרי שאכלנו שני המבורגרים ושתינו זירו (אני) ורגיל (הוא), וקצת דיברנו והתנשקנו שוב מעבר לשולחן.


דני, הקוף שלי, לא אוהב לנשק אותי, הרוק שלי מגעיל אותו, וגם הלשון החלקלקה שלי שמשוטטת לו בפה כמו בעלת בית. הוא לא סובל שתופסים עליו בעלות. לא במשרד ולא בסקס - הוא חייב תמיד להיות מלמעלה. משעמם ת'תחת. "את לא חייבת להגיד", הסתם-איש אמר ונשמע כמו אחד עם אפס ביטחון עצמי. "אולי..." הוא התחיל להגיד עוד משהו - אבל תכף הבנתי את הכוונה, והנהנתי. הוא השלים את המשפט אחרי ששתינו את השני קפה פלוס עוגת גבינה עתיקה בהתאמה למראה שלו: לבנבן, מזיע, מתאמץ. "תרצי לבוא אלי לדירה? אני גר קרוב". בטח, אמרתי.


כשקמנו ראיתי שהחלק העליון שלו, זה שגלוי מעל השולחן, הרבה יותר ארוך מהחלק התחתון. ציפיתי שהוא יתרומם יותר כשיעמוד על שתי הרגליים, אבל התנועה נקטעה. הוא נעמד על רגליים קצרות. טוב, מאוחר מדי להתחרט, אמרתי בלב. נזרום. הצטרפתי לננס. בדרך הצצתי בדירות בצידי שדרת בן ציון. מקום די עשיר, עצי שקמים, קיוסקים בסגנון רטרו מימי אחוזת בית וכל הגברים בחליפות על החול בטקס ההכרזה. והריהוט והחפצים והשנאות והאהבות שהדיירים אגרו במשך השנים, והלברדורים, כאילו שכל האופציות עוד פתוחות לפניהם. וגם לפני. כמו הסיפורים שאני יכולה לספר לאיזה נשמה תאומה, לפחות בגרסתי היומנית, עם דמות מספר כל יודע, אני - שקרנית ברמות לטובתי, כאילו שהנשמה התאומה, אחת שבאמת באמת אכפת לה ממני, אובייקט מעבר לחיים אמיתיים (אחרת למה לה להתעמק במה שאני כותבת?), שתקרא את היומן, אולי רק אחרי מותי, ולא תשאל אף פעם "מה? זה באמת קרה?" ורק תמלמל לעצמה: "כל הכבוד לך ילדה".


אולי גם אספר לה משהו מצחיק, אני טובה בלהצחיק על חשבוני, על איך הסתם-איש רצה אותי, בער מתשוקה, כמו בסרט שגיבור העל או התחת שואל את הדמות היפהפייה שאני, אם אפשר להיכנס לטירה שלי, ואני אומרת בטח, למה לא. אם אתה מתכוון לכוס שלי היפהפה, והוא קורע מעלי את הבגדים והגרביונים המדהימים שלי וזורק אותם על הרצפה ומרים אותי על הידיים ומעיף על המיטה, או מושיב אותי על השולחן במטבח ואוהב אותי, ואני גומרת שלוש פעמים תוך שעה. באמת. איך הרגשתי כאב מענג (גם בסיפור) - בלי קשר לזה שהסתם-איש גמר תוך שנייה, הלך לשטוף את עצמו בכיור, ביקש שאתלבש מהר ויצא בזמן שאני מקרטעת אחריו במדרגות, מכפתרת עקום את החולצה.


אבל אני באמת באמת, בחיים האמיתיים האפרוריים שפעם יהיו לי, רוצה אותך אפור, אפור משעמם, כמו הבעלים של הנשים בבתי הקפה. יושבים אפורים עם הנשים שלהם. הורודות. ורוד תינוק. כמו פריחות של שקדיה. פרחות. גברים אפורים נבולים במים עכורים. עקרת הבית הוורודה שכחה להחליף לכם ת'מים. מגיע לה עונש - זיון בתחת. שאדבר עם האפור על הזדמנות בלתי חוזרת לזיון לא שגרתי עם פריחת השקדיות?


ואולי רק איתי? אצלי בבית? יש כאן הרבה מקום. כאילו שבחיים האמיתיים הסתם-איש היה נכנס לכאן. אולי כן, עם הדמות האמיתית המגעילה שלו. מזיע מהתרגשות. או נגעל מהדמות האמיתית שלי, מי שהיא לא תהייה. ״קוראים לי דורית״, השבתי לאפרורי. זה הולך להיות יום נהדר! אמרתי בלב בהליך מואץ של שכנוע עצמי. בעולם מושלם, הוספתי בלב.

501 views