top of page

כל מה שקורה בחוץ לא קיים / רועי מליח רשף

מחזה קצר


(דירת מסתור. מנורה קטנה מאירה באור חם את הקירות המתקלפים. קסדת אופנוע שחורה בפינת החדר. על מזרן מלוכלך צמודים, לירן ונוי. הם עירומים. )


לירן: יש את החלק הזה.

נוי: כן?

לירן: יש את החלק הזה באישה.

נוי: איזה?

לירן: בחיבור של השד.

נוי: בחיבור של השד?

לירן: את יודעת, לגוף. איפה שהשד שלך מתחבר לגוף.

נוי: מתחת לכתף?

לירן: בדיוק. זה החלק הכי יפה בך. זה קטן, זה עדין. אני אוהב שהוא מציץ.

נוי: אתה אוהב?

לירן: כשאת לובשת גופיה, ואת מתמתחת ואני רואה את זה, את החלק הזה… רוטט.

נוי: כמו ג׳לי?

לירן: כמו כרית, לא יודע. יש לי חשק ללטף את זה.

נוי: אז למה אתה לא מלטף?

לירן: כי זה מדגדג אותך.

נוי: אני לא זוכרת שליטפת אותי שם.

לירן: לא שמת לב.

נוי: עכשיו אני שמה לב.

(נוי מותחת את ידיה.)

נוי: אני מוכנה.

לירן: כן?

נוי: אני רוצה לראות אם זה מדגדג. (שתיקה) תעביר את היד שלך לאט.

(לירן מעביר את ידו בעדינות.)

נוי: זה מדגדג.

(לירן מנשק את השד שלה.)

לירן: עכשיו?

נוי: זה נעים.

(לירן מלקק בעדינות עם לשונו.)

נוי: זה מדגדג.

(קולות פיצוץ ויריות מרוחקים נשמעים.)

נוי: מה זה היה?

לירן: שום דבר.

נוי: זה היה בום.

לירן: אל תקומי.

נוי: אתה שמעת את זה?

לירן: תחזרי למיטה.

נוי: הם יורים. משהו קרה.

לירן: תתעלמי.

נוי: אני רק אסתכל.

לירן: אל תתקרבי לחלון.

נוי: אני אפתח אותו קצת.

לירן: לא.

נוי: אני אזהר, אני מבטיחה.

לירן: נוי.

נוי: אני רוצה לדעת אם הם קרובים.

לירן: הם יראו שיש כאן אור.

נוי: אני רק מציצה.

לירן: למה את חייבת להיות עקשנית.

נוי: ששש…

(שתיקה.)

נוי: אתה מסתכל לי על התחת?

לירן: כן.

נוי: אני לא אוהבת את התחת שלי.

לירן: הוא גם לא אוהב אותך.

נוי: ששש…

(שתיקה. היא פותחת מעט את החלון. היא קפואה.)

לירן: עכשיו תסגרי אותו. (פאוזה.) נוי…

נוי: יש להבות.

לירן: אמרתי לך לא להסתכל החוצה.

נוי: באזור העירייה.

לירן: בבקשה תסגרי את החלון. ותחזרי למיטה.

נוי: אתה חושב שהצבא יכנס לעיר?

לירן: כן. לא יודע. לא.

נוי: אתה לא מפחד?

לירן: אם אני חושב על זה, אני מפחד. אבל כשאת איתי אני לא מפחד.

נוי: אני מצטערת.

לירן: על מה?

נוי: שפתחתי את החלון.

לירן: תסגרי אותו.

(נוי סוגרת את החלון וחוזרת למיטה.)

נוי: מתי יבואו לקחת אותך?

לירן: אני לא יודע.

נוי: אולי לא יבואו.

לירן: יבואו.

נוי: אתה חושב?

לירן: הם תמיד באים.

נוי: הם יודעים שאנחנו פה?

לירן: מישהו בטח סיפר להם. תמיד יש את מי שמספר.

נוי: אבל יש סיכוי…

לירן: תמיד יש סיכוי.

נוי: אף פעם לא חשבתי שדבר כזה יקרה לנו.

לירן: הי. תני לי להעמיד פנים שכל מה שקורה בחוץ לא קיים.

נוי: לירן.

לירן: יום אחד. פשוט יום אחד. להיות רק איתך ולדמיין שאנחנו חיים בעולם כמו פעם.

נוי: כבר לא יהיה לנו את העולם של פעם.

לירן: יהיה לנו אם נעמיד פנים.

נוי: איך נעשה את זה?

לירן: נשכב כל הלילה ונביט אחד לשניה בעיניים.

(היא מחייכת.)

לירן: אני אוהב את החיוך שלך.

נוי: אני אוהבת את השפתיים שלך.

לירן: אני אוהב את השדיים שלך.

נוי: אני אוהב את הפין שלך.

לירן: פין?

נוי: התחשק לי להגיד פין.

לירן: זה נורא מדעי.

נוי: חשבתי שאתה נמשך לאינטלקט שלי.

לירן: אכן, נמשך.

נוי: אז בבקשה.

לירן: אם כך הואילי בטובך, עלמתי, לקרב את הפות שלך לפין שלי.

(נוי צוחקת.)

נוי: אתה דפוק.

לירן: חבקי אותי.

(נוי מחבקת אותו.)

לירן: את חמה.

נוי: אני אוהבת להרגיש את הידיים שלך על התחת שלי.

לירן: תני לי נשיקה.

(נוי מנשקת אותו.)

נוי: אני אוהבת אותך.

לירן: אני אוהב אותך.

(לירן מלטף את השיער של נוי. הוא מסתכל עמוקות לתוך העיניים שלה. ואז ברגע אחד הוא מתנתק.)

לירן: זהו!

נוי: מה קרה?

לירן: אני יודע כמו מי את נראית.

נוי: מה?

לירן: ליידי גודייבה.

נוי: מי?

לירן: זאת שרכבה עירומה על סוס.

נוי: מה?

לירן: נו, ליידי גודייבה.

נוי: השוקולד?

לירן: לא. כלומר, כן. זאת האישה. היא אצילה.

נוי: אוקי.

לירן: והבעל שלה היה רודן.

נוי: אוקי.

לירן: כזה שנתן מיסים משוגעים.

נוי: אני לא מכירה.

לירן: היא ביקשה ממנו שיוריד את המיסים. הוא התערב איתה שאם היא תרכב עירומה על סוס בעיר, הוא יקל את המיסים. הוא לא חשב שהיא תעשה את זה. אבל היא כן עשתה את זה. עלתה על הסוס עירומה לגמרי ורכבה בכל העיר וכל האנשים של העיר הסתגרו בבתים שלהם מתוך כבוד אליה.

נוי: ואני נראית כמוה?

לירן: את דומה לציור שלה. במיוחד איך שהשיער שלך מכסה את השדיים שלך. אם היית יודע לצייר, הייתי מצייר אותך.

נוי: אולי זה מה שאני צריכה לעשות.

לירן: מה?

נוי: לצאת החוצה ולרכוב עירומה. במקום להתחבא.

לירן: אולי.

נוי: אבל אין לי סוס.

לירן: יש לך טוסטוס.

נוי: סוס זה יותר שווה.

לירן: אני מדמיין את הפנים של כל השוטרים והחיילים כשהם יראו אותך חולפת ברחובות. כולם יורידו את הנשקים ויזכרו באהבה שהם השאירו מאחור וכולם יבכו על העולם שהם הרסו. (שתיקה.) או שהם ירוצו לעשות ביד.

(נוי דוחפת אותו.)

נוי: למה אתה חייב להרוס!

לירן: אח, זה כאב!

(נוי דומעת.)

לירן : את בוכה?

נוי: כן. אני לא רוצה לאבד אותך.

לירן: גם אני לא רוצה לאבד אותך.

(קולו של לירן נסדק.)

נוי: למה זה חייב להיות ככה?

לירן: בואי לא נחשוב על זה.

נוי: זה קשה לי.

לירן: הי, הי, תסתכלי עלי. יש אותנו. כאן ועכשיו. אנחנו ביחד. בואי נהיה ביחד. את ואני. כמו אדם וחווה. הדירה הקטנה הזאת, הקירות המתקלפים, המאוורר שלא עובד, החלון הקטן, זה הגן עדן שלנו. הגיהנום הוא בחוץ. הוא לא מעניין. אל תתני לשדים להכנס. את ואני, אנחנו אחד. עירומים ועיוורים. טיפשים. אין עץ הדעת, רק גוף לגוף… פה לפה… איבר לאיבר… חום לחום.

(הם מתנשקים. נוי מבחינה בנקודה אדומה על החזה שלו.)

נוי: מה זה?

לירן: מה?

נוי: הנקודה האדומה הזאת על החזה שלך.

לירן: נקודה אדומה?

נוי: זה בא מהחלון!

לירן: לא סגרת את החלון?!

(נשמעת יריה. לירן נופל. נוי מחבקת אותו. הוא מדמם.)

נוי: לא…! לא…! לירן…! לירן…! לא…! ליררררן!

לירן: נוי…

נוי: אני כאן. אני כאן…

לירן: אני…

נוי: ששש… ששש…

(היא מנשקת אותו ובוכה. לירן מת. נוי מסתכלת על ידיה. הן מגואלות בדם. נוי פולטת זעקה.)

נוי: אההההההה!

(היא קמה ופותחת את החלון.)

נוי: תירו בי! הנה אני! תירו בי!

(דממה.)

(נוי שבורה. שתיקה. היא מכסה את לירן בשמיכה. רגע לפני שהיא מכסה את ראשו היא מנשקת שוב את שפתיו. היא מסתכלת על ידיה האדומות ועל גופה העירום. מבחוץ נשמעים יריות מרוחקות וסוסים דוהרים. נוי מרימה את קסדת האופנוע שלה מניחה אותה על ראשה ויוצאת החוצה, עירומה כביום היוולדה.)


סוף.


רועי מליח רשף הוא מחזאי, דרמטורג, מורה ובמאי תיאטרון. זוכה פרס רוזנבלום 2018 על פרויקט המחזאים. כותב עוד הרבה דברים - פוסטים, מחשבות, סיפורים קצרים, קומיקס, וחובב צילום. אוהב מילים ואנשים שאומרים אותם.


Comments


bottom of page