top of page

המַפרֵט | ענת עינהר

פצעים מגלידים מאליהם, אין מה לזרז אותם. לא – אין צורך למהר ולקלף את העור הפגוע, הקרוש, שנולדת תחתיו רקמת עור חדשה, ורודה מאוד, חשוכת שמש, בברך, במרפק, בקרסול, בצלעות, בסנטר, במצח – הזמן יטפל בזה לפי דרכו, יהרה לאטו רקמה חדשה, תאי-תאיה נקשרים זה בזה, יד ביד בעמלנות זערורית, מעלים אותות מדגדגים אל הראש, מדיחים אותך לשלוח יד אל המכה המחלימה, ולגרד, לתלוש בקוצר רוח, לפצוע מחדש בציפורניים חרדות. אז אין מה, והנה, היא זוכרת לילות שבהם היתה שומעת את אחותה, מעבר לקיר, מתהפכת במיטה, בוטשת בסדין המתקמט בעווית, ומגרדת בלא מנוח את עקיצות היתושים שהגלידו ונפצעו לסירוגין, כמו פיות דגיגים בעלי בשר, ובה בעת הרחישו כבר יתושים חדשים ונעצו בפיג'מת אחותה עוקצים דקיקים כשערה, מכינים לה תעסוקה ללילות הבאים. ואילו היא היתה שוכבת תחת שמיכת הפיקה, כינורות היתושים מרטיטים מיתרים על שפת אוזניה, מעקצים בכל גופה גם דרך הבד הגס של השמיכה, והיא היתה מעדיפה להיאחז בשגעון, לסמור תחתיהם כמו חוט מלובן, ובלבד שלא תכנע ידה להתגרותם של מוצצי דמה ותגרד ותוסיף להשחית במסרקות הציפורניים.


אבל מה הן ידעו אז – אחותה שגירדה והיא שנמנעה מכך באגרופי ברזל – על גירודים ממין אחר, ואולי אין לכנות זאת גירודים אלא בערה, הדבקה, בדיחה מרושעת? הן לא ידעו אז שום דבר על גירודים ממין זה, אצבעותיה הפזיזות של זו ואיפוקה הממית של זו – מי יודע איזה נזק הן היו ממיטות על הגירוד הכמוס, המיצי הזה.


אבל קירות נפלו וקירות קמו, היא ואחותה כל אחת מצאה קירותיה שלה, הבית שלה, העיר שלה. אותו היא פגשה מחוץ לקירות חדריה, ולפעמים אמנם נדמה היה שסגור הבית כמוהו כמגירה ישנה שאין לה הופכין, ואם חפצה את בלא נודע, ויהא זה לא נודע בן לילה אחד בלבד, יהיה עלייך לצאת ולעשות זאת בין קירות ארעי. קירות אלה פנים אין להם, ודבוקים הם בטפט שכולו חשכה, באין תמונה ובאין חלון שיסמנו בהם עומקו של חומר. ובלבוש החשכות הזה הם כמעלימים עין, לאמר שדבר לא ייחרט בהם, דבר לא יירשם בטיח לזכות או לחובה; ברצותך תגלי ברצותך תטביעי בקרבך כלא היה. נכון – יקרה שאירוע אמש יציק כעקיצת חלוף ואף יגרד כהגלדה ממושכת; אבל כאותם מטרדים של גוף שפפו וגוועו בסופו של דבר גם מטרדים אלה של נפש.


מה יהיה שיעורו של המטרד שיפיק הוא למחרת היום? הרי זאת שאלה שמידת מטרדותה תעלה על כל עיקוץ וחבלה. לפי שעה – ומי זוכר בכלל מה השעה – יש לעקור מן הדעת כל כובד מחשבה ואיתות נוזפני וליהנות ממנו וזה הכל. ליהנות משיער שמנוני המעטף את הגולגולת כמו יציקת ברונזה שהתאבנה עם מתאר טיפותיה, מחוטם שמזדקר שלוח מתוך מעגל הפנים בגדלות מה, לאמר שאין במידתו כל טעם לפגם, וגם אם כך זה בעינייך, הרי שלו זה לא אכפת; התייסרי את בגין האף הגדול שלך, אם את רוצה. ובאותו שוויון נפש לגלגני הוא נושא את גופו, גוף שאין בו שמץ של עודף והוא מוארך וקווי כשרטוט מכני, ואף על פי כן יינשב מגוף זה פאר אמנותי, כשם שלפעמים יפים הפיגומים מבניין שנשלם. בשל אלה ועוד אפשר גם אפשר היה ליהנות ממנו, מהגיטריסט הזה, אבל נדרש ממנה לגייס מתוכה את כל טפשותה, זו ששכנה כתף אל כתף לצד חוכמתה, ולפעמים לא היה די לשתיים במגע כתפיים, וקלעו זו בזו קווצות שיער משתלשלות עד שנאזקו בצמה אחת. והיתה היא אז, בין הקירות האילמים מחושך והכוסיות המשירות מטה את שמלות המשקה, מתחכמת בכל חוכמותיה הטפשיות ובה בעת פועמת בטפשות לוהטת, כדור שמש שוקע אי שם באופק הבינה.


ובהיפוך של חצות הלילה ניטש הצורך בטפשות כשם שלא היה עוד צורך באיזו תבונה משלימה: אפשר שכלל האנושות היה אמנם ניזוק אילו חייב גם מעשה ההזדווגות דרגת בינה יסודית, אבל היא והוא, בזה הלילה, אינם אלא הערת שוליים זעירה בפרשת האנושות, ואפשר לומר ששוליים הם זה לזה אף בפרשות חייהם הקטנים. ואף על פי כן חשו בהקלה בו ברגע שנפגשו פיותיהם בדירת החדר וחצי שלו, והשתתקו אז שטויות ההתגרות והחיזורים היתרים, ומפגש הפיות והלשונות היה מתואם ומפתיע ועל כן מסעיר עד מאוד, ולא רחק הרגע ובו נפשטו בגדיהם על המיטה הנמוכה, והגיטריסט חש רגע להביא קונדום, ובשניות הספורות שנעדר משם היה ראשה ריק מכל מחשבה, חרוז חלול בקצה חוט, נטוע מאליו ברום הגוף שכל כולו נכון לבאות, כשם שהתקרה מונחת סתומות מעל החדר וחצי הרוחש תחתיה בחשכה. גופו הקווי חזר ונמתח מעליה ושוב נקשרו הלשונות והזין המשוריין נדחק למטה ופנימה, ואף כי שנים עברו למן הפעם הראשונה שגוף זר זה נכנס כך למעמקי גופה, עדיין חלה על כך ההכרה בהכנעות המתפקרת ופליאה בתולית, ואילולי היה ראשה חף עכשיו מכל חשיבה, ודאי היתה מתביישת להודות שאין בלתו של הגבר הזה, והיא אוהבת אותו בזה הרגע אהבת חיים שלמים, אהבת שושלות של אנושות שלמה.


אחר כך, בלא דיבורים, סולק הקונדום המשומש הצדה, ומיד נקלט הזין בשנית, מוצק וחלק ועירום, כאילו לא היה אותו קונדום אלא מלבוש טקסי בלבד, מין שמלת כלולות מקדשת, ואחרי הטקס אין עוד צורך בתחפושות מיותרות שכאלה בינה ובינו. ואף על פי כן טרח הגיטריסט להיחלץ מתוכה רגע לפני גמירה, קישת גב בסחיטת זין אחרונה, שפך את הזרע על בטנה והצטנח לצדה. השעה לא היתה אלא לילה של חורף אכזב, ולא היה כל צורך להיאחז כעת בספרות הנוקפות בשעון, אלמלא היא, שעד כה התהלכה בלילה הזה ושכבה בו והוליכה את קורותיו מנקודה אל נקודה, היתה כעת מגורשת מכל סיפור, תלויה בין האין והאפס, רדומה בתוך עירומה המוחלט, השאנן עד כדי טמטום עילאי, ויתכן שאף לא זזה כל הלילה בשנתה, מפני שכאשר פקחה סוף סוף את עיניה, וספרות השעון כבר הורו אי שם על שבע וחצי בבוקר, היה הוא שכוב בגבה חם ונושם בשלוות תרדמה עמוקה, וידו הארוכה עוד חיבקה את מותנה במין גילוי אהבה שפג תוקפו.


האמנם פקיחת עיניים – היפרדותן האיטית של שפתי העפעפיים הדביקות והברשת הבזק של שתי שורות ריסים דלילות – האמנם די היה בנקישה זעומה זו כדי לעורר גם אותו מן השינה? ושמא המעשה המאוחד מן הלילה, מעשה ששניהם היו כרוכים בו יחד בהקדישם לו אותה פיסת מקום ואותו פרק זמן, איחוד זה קצב להם בהתאמה אותה מנת שינה? כך או כך לאט נסוגה היד מעבר למותן ובצבץ משם המהום מקיץ ומתנמנם, ובבת אחת היא נזכרה בקול ההוא מאמש, קולו העצל והמפונק והמפתה, עושה טובה שהוא מטפס עד מעלה גרון, אולי אף עושה טובה שהשלים את המהלך מקול של עלומים לקול של גבריות גמורה, בשם האנינות הבוחלת בבשל וברועם, וכשסוף סוף נבקע קול זה מחוץ לעיקול שפתיו הוא מתנדף הנה והנה כעשן סיגריה משועמם. אך לרגע הכסילה בראשה מחשבת בוקר ראשונה על המכנה המשותף בין הסיגריה לזין, ולא בכדי – אגב תנועה קלה מאחורי גבה הזדקף שוב ראש הזין מאמש וחיפש דרכו אל מפתחיה, וכעבור אי אילו נסיונות מגושמים צץ הוא, זה הגבר במלוא גופו הקווי ושערו הנערי השמנוני ואפו הרברבן, שוב ממותח מעליה, והדחיק אותו זין תקיף דרך קרזול הערווה החמים עד לעומק הבשר, והיא גילתה אז שלמרות השינה המרפאת היו פתח הנרתיק וכיפת הדגדגן מגורים יותר מדי והצריבו מתעשיית הלילה שעבר, ולחיצת הזין פנימה ביתרה ברקותיה בהתראה מצלצלת, ושוב נעורה הפליאה הבתולית הישנה על כך שליטוף העין הקטיפתי החומד אותך בתחילה בהתרפסות מה, סופו שיכה אותך ביד ברזל בעלתנית. אבל כעבור תנועה אחת ושתיים נספג הכאב בתכונת גופיהם המתעוררים זה אל זה, ובחטף נשכו שיניו באפרכסת אוזנה נשיכת כלבלבים רטנונית, ועל אף שלא היו בהזדווגות זו אותם להטוט ומקסם של שתי הזדווגיות הלילה, אמרה הנשיכה המתאווה שבאוזנה כי אפשר שיש כאן משהו שמעבר לפורקן מהיר של זקפת הבוקר.


אבל הפעם, בסופו של מעשה, לא תמוטט אותם שינה משככת. היא החלה לחפש את בגדיה, שהיו פזורים משני עברי המיטה הנמוכה, והוא סייע לה לאתר אותם בשיטוט של יד עצלה. אחר כך התיישב רגע על שפת המיטה, גירד בשערו באיוושת קרקפת שמנונית וקם לאטו, מעסה את אשכיו בדרך לשירותים, ובינתיים, תחת מעטה השמיכה שהתחדדה מעל ראשה כאוהל, היא השיבה לעצמה בחופזה את מראית העין המהוגנת, ואור היום הקלוש שנדחף פנימה משולי מסגרתו של וילון-מסך אטום, והכתים את עורה המתלבש בנוגה לבן מערטל, די היה בו כדי לסבר את מכת השמש הצפויה בחוצות; ופחד נואל אחז בה, שאפילו הם, הקירות השחורים נטולי החומר מהברים האפלים, אפילו הם ניזוקים עכשיו מפלישתו הווכחנית של היום, ממות האשליה. וכמו להוכיח לה הוכחה ניצחת כי אכן אין טעות בידה, ואמנם חוסלו כל האשליות מראשונה עד אחרונה, יצא הוא מחדר השירותים ונעמד רגע למולה בתחתונים ובגרביים, וביניהם, בין שני הפתחים של התחתונים השחורים מלמעלה ובין מכווצי הגרביים האפרפרים מלמטה, שאחזו בשוקיו בשני גבהים שונים, השתרבבו רגליים גפרוריות להחריד, כמו זוג קפיצי ברזל שנמתחו עד פקיעה. היא מיהרה להקפיץ את מבטה אל פניו, למחות מראייתה את הדבר שהביך אותה עד עמקי נשמתה, ועיניה נאחזו אנושות בפניו העגולים תחת פריעת השיער, שקרן שמש אחת חצתה אותם בלוכסן אור זוהר, כמו רצועת עור הדוקה שנשרה לה רטיית העין. ועיניו אמנם הצטמצמו רגע בחיוך של חיבה שוות נפש, והוא אמר את שמה המלא במין רשמיות אירונית שמשכה אותה אליו לתת לו נשיקת פרידה קצרה, אירונית קצת פחות, ואולי התקרבה אליו כדי כך שחלילה לא ישובו עיניה וידרדרו אל מורד תחתוניו, ואף לא יקלטו דבר מסביבתה של דירת החדר וחצי, שם מתהלכים יום-יום קיסמי הרגליים האלה בשאננות יתר.


ציפתה לה חצי שעת הליכה הביתה, ומהנה ביותר היה מראה החוצות נשובי השמש, ובהם פועלים אנשים וכלי רכב וחיות רחוב ומשא בציות יגע של בהמות אצילות, ואולי יכלה גם היא להתבהם לה כמותם בגרירת רגליים שאננה בחום החורף הגואה, אילולי החמירה ההליכה את פגיעותו של המסותר בין הרגליים, דגדגן עשוק ושורת פתחים מודלקים, וכל ניעת ירך בירך חתכה כעת בקפלים הסמוקים בפריטת ציפורן קנטרנית. ליד דוכן מיצים נטוש מיששה מבחוץ את מפשעת המכנסיים; חפץ זעיר, נוקשה וחדוד הצטייר מבעד לבד, וכבר תחבה את היד פנימה – כך או כך היה רחוב יומיומי זה מחוסר דמיון ושכוח עניינים של לילה – וירדה מטה אל המכפלת המהודקת אל הערווה (תחתונים לא היו לה), עד שחשו קצות אצבעותיה בדיסקית חלקלקה תקועה בין תפר לתפר.


כן, נשתכח ממנה כבר איך אתמול באישון הלילה התפעלה בקול משורת הגיטרות שקידמה את פניה בדירת החדר וחצי, ואיך הרהיבה לקחת את הגיטרה האקוסטית והרכיבה אותה על הברך ודנדנה בה כמה אקורדים רצוצים שזכרה מנערות, והוא האזין לה באורך רוח ובבטלת עישון, ואולי אף עיקל את זוית שפתיו בחיוך של חמדה וסלחנות – אין לזכור בבירור, הרי היו כל מעייניה נתונים להצגת הפיתוי שלה.


ועכשיו היה המפרט הלבן הזה, שנתגלגל להכעיס דווקא אל נקודת הכאב, מתמיה ומגוחך כל כך עד שצחקקה שם, ליד הדוכן הגווע של המיצים, באנפוף קטן, וחמידותה של פיסת הפלסטיק הזאת, שבאורח מאגי כמו נולדה ממעשה הזדווגות עקר, כמו טיפת זרע על בטנה שהתגבשה לכדי חפץ שימושי ואפילו מוזיקלי, הניעה אותה לטמון אותו למזכרת בכיסון צדדי בתיק היד התלוי מכתפה.


צריך היה להניח למקום הזה לנפשו –אם אמנם נחבאת שם איזו נפש, בכוס, פות, או איך שנאלץ לכנות זאת בדוחק המילולי הנתון לפנינו – מפני שלמרות חמקנותן של המילים המקום ממשי הוא, ואף ניתן להדק אליו אצבע ולחוש בדופק הלב העליון המשגר את הדם לכל עבר, ואולי אפילו יש לו, למקום הזה של מטה, נפש משלו, תת-נפש אילמת ועתיקה הפועמת בין כריו. ואולי דווקא מתוך איזה חשש עמום כזה, שנפש יש בו, נפרדת מנפשה שלה, היא לא העזה להביט בו עין בעין, ולא בדקה מול הראי את פגיעתו מבעד לסבך העדין של הערווה, והכאב הצורב ארך יומיים, ואז שינה פניו והיה לגירוד, תחילה מרומז ואחר כך הולך ותוכף עד שנעשה מתנכל, חבלני. מה היתה עושה אחותה במצב כזה? היא התקשרה כדי לברר, ואחותה רק אמרה, הייתי מתחילה לסגור את הרגליים, דבר שוודאי לא היתה מעלה בדעתה לומר אז, בימים שקיר אחד חצץ בין שתי מיטותיהן הצרות. ואולי בגלל תגובתה המתריסה של האחות, ואולי מפני שהיה הגירוד מתפרע בין הקפלים כמו ילדה עקוצה במצעיה, ידה שילחה לשם אצבעות נרעדות וגירדה שוב ושוב מבעד לבד המכנסיים.


הגירוד קפא רגע, כמו חיפושית שקלטה אויב, אבל משרחקה משם היד שב ופרכס כמקודם בזריזות מענה ומשתלחת. היא ישבה במשרד, בבית קפה, בבר חשך, בכורסת ביתה, היא הפכה פניה לרחוב או פרשה רגע למדף צדדי בסופרמרקט; אבל ידה כבר ההינה להידחס פנימה, בין שכבת המכנסיים לשכבת התחתונים הדקה, הלחה והחמימה, שאך בקושי הפרידה בין הבשר לבין היד הדולקת אחריו, וגירדה ושפשפה בטירוף נפש נקמני ומשתכר, עד שהתערב לטובת שתי הנפשות היריבות – נפשה שלה ונפשו של הכוס – אותו כאב מן התחילה, שפשט שם זורח כנורת אזהרה.


אבל משעה שהסתלק, שהרי היה זה כאב עצל ולגלגן, כאביו מולידו הגיטריסט הדקיק, חזרה ידה להתקוטט שם תגרנית ונוקמת, מחיה את דליקת המקום שאף הלכה והחמירה, הורעה כל כך עד שהתעלו תענוגותיה המייסרים על כל זקיפת זין רעבה וכל נשיכת אוזן תאבה, ומיזוגן של שתי הנפשות, נפשה שלה ותת-נפשה המגורה תמיד, היה נעלה ומרומם מכל הזדווגות עם בן בשר ארעי, שמלוא גשמיותו אינה אלא ריק וכזב. עד שכבר קשה היה לקבוע מה קדם למה: הגירוד לאצבעות ושמא האצבעות לגירוד, ויום אחד, כשכבר החל לרחף שעמום מה על יחסיהם של המגרדת והמגורד, ויתרה מזאת, החלמה מדאיגה החלה לבצבץ מתוך הקטע הנדון והגירוד הלך והתנמנם לו, חשבה היא להפיג את השעמום בסיגריה, ותרה אחר מצית באותו תיק יד לבן מהלילה ההוא בדירת החדר וחצי. תחת זאת נתקלו אצבעותיה במפרט, זה שנדד איתה משם במכפלת המכנסיים והשתכן מתחת לרוכסן, והיא שלפה אותו מהתיק וסקרה את זויותיו המעוגלות של המשולש הקטן, בכתם שחרחר שנספג במשטח הדיסקית ללא הסר: אולי שריד מטביעת האצבע של בעליו הקודם, הגיטריסט, אחרי שפרט בו במרץ נזעם ששמר רק לגיטרות, ואולי שייר מדפוס של לוגו שהתמוסס תחת אצבעו המיוזעת. כך או כך, כעת היה זה המפרט שלה, וכדי לבסס את בעלותה עליו, כדי להפקיע אותו מכלל שימושיו הקודמים, הועידה לו עכשיו תפקיד חדש, אפשר שאפילו המציאה את תיכלת החפץ מחדש, והיא צללה עמו אל האזור המחלים בעצלתיים, ונעצה את פינתו העגולה בערוץ האדמדם שבין רגליה בגלישה ארוכה.


תחילה הזדעק הבשר החי כנגד ניקור הפלסטיק הזר, ושילח איתות של מצוקה עד שהתעוו פיה ומצחה, אבל כעבור זמן קצר התגלו מעלותיו של המפרט – חיצוני יותר מאצבע, זר יותר מציפורן, כמו שליחתה של יד רחוקה, יעילה ומדויקת המנגנת עליה שיר אהבה נצחי שנכתב במיוחד בשבילה.


*ענת עינהר, ילידת 1970, מתגוררת בתל אביב. סופרת, מבקרת, מעצבת ומאיירת.


Comments


bottom of page