top of page

בעירה / אמיר שילון

איתי יושב בפינת העבודה (חצי חדר בהמשכה של המרפסת הסגורה) ומתקתק את מילותיו אל המקלדת. במסמך אחד - שיר בהתהוות (עברו יותר משלוש שנים מאז הוציא לאור את ספר השירים שלו), ובמסמך אחר, ביקורת ל'לחסל', החדש של וולבק. הוא קופץ ממסמך אחד למסמך השני, נותן דרור להפרעות הקשב וריכוז שלו, מאבד ריכוז ומוצא אותו מחדש. הוא יודע שאין לו הרבה זמן, אבל משתדל שלא להילחץ - היא תיכף תשוב ותפריע את השקט, תשאב אליה את כל החמצן שבחלל הדירה הקטנה. זה אף פעם לא עבד לטובתו. אצבעותיו משוטטות על המקשים השחורים, אבל לא לוחצות. כשרק פתח את המחשב, היה לו כל כך הרבה לחלוק עם הדף. ועכשיו – כלום. ריק.


הוא ורעות, בת הזוג שלו - כבויים: במיטה, בסלון, בעבודה. איתי אומר שהם צריכים ללכת לטיפול, ואילו היא חושבת שגם טיפול לא יעזור פה. יש דברים שלא ניתן לתקן בישיבה מול מטפל או מטפלת פעם בשבוע. כשהתשוקה נעלמת, הסיכוי שתשוב במלוא כוחה, נמוך מאוד. הגיוני יותר שלא תחזור בכלל.


ואז הגיעה הממשלה החדשה. ואיתה באו ההצעות לשינוי מערכת המשפט, דהירת החקיקה, קריאות האלימות בכנסת, ברשת וברחוב, ובזמן שהרחובות החלו להידלק – גם ברעות משהו ניצת.


לא רחוק משם, בכיכר הבימה, עומדים ומתצפתים צמד שוטרים. רעות חולפת לידם בריצה מהירה, נעצרת ומסתתרת מאחורי מכונית חונה. היא לבושה בחליפה צמודה שחורה ומסיכה תואמת צבע, בעלת אף מאורך על פניה. בידה אלת בייסבול. השוטרים מסתובבים לאחור, אבל הצל שחולף עכשיו הוא רק פרי דמיונם. הם חוזרים לעיסוקם, עומדים בצמוד לעץ המוגבה בקצה המתחם וצופים על הכיכר הריקה.


השקט ששורר כאן עכשיו לא דומה למה שיקרה רק עוד שעה קלה - אז הכיכר תתמלא במוחים, בשלטים ובדגלים. בשבת שעברה הגיעו לכאן אלפים, התגודדו במעגלים קטנים – כמו מסמנים את עצמם בקאסטות הודיות מצומצמות – וכשהרווחים בין המעגלים נעלמו, החלו כולם לצעוד אל קפלן, שורות שורות של צועדים ודגלים צמודים אל כתפיהם, כמו חיילים ממושמעים.


היא רצה במעלה המדרגות שמאחורי השוטרים, משתטחת וגולשת עד אליהם. ידה מונפת ומנחיתה מהלומת אלה חזקה על רגלו של השוטר הראשון. היא מתגלגלת ומנחיתה מהלומה בבטנו של השני. שניהם נופלים, אחד מהם מתגלגל במורד הגבעה המלאכותית הקטנה, והיא, זריזה כחתול מתגלגלת אחריו ומתיישבת על בטנו. מהלומה נוספת, הפעם הישר אל לסתו שמזדעזעת, והוא מאבד את ההכרה.


היא רצה שוב במעלה הגבעה הקטנה, ותופסת את השוטר שניסה להימלט, מפילה אותו ארצה ומכופפת את ידו האחת אחורה. הוא זועק, פניו מאומצים מכאב. יד שניה מעוקמת גם היא כלפי הגב, ותוך שניות הוא אזוק אל עצמו. היא יורדת באיטיות אל הכיכר, על פניה שלווה וסיפוק. חולפת על פני הגינה השקועה במרכזה, פרחים ורודים ולבנים, ועצי פרי, ומסילות ביניהם, ואף נפש חיה. מרחוק היא שומעת את הקשר של השוטרים. אין לה הרבה זמן, עוד מעט יבינו שמשהו לא בסדר וישלחו לפה ניידת, או שתיים. היא פושטת את ידה מטה, אלת הבייסבול פוגשת את מי הבריכה הרדודים ויוצרת קו ישר וגלים קטנים רוחשים.


ראשו אינו זז לקולות כניסתה אל הדירה: "שלום" שנזרק לאוויר, צרור מפתחות שניטח אל שולחן פינת האוכל, קול זרימת שתן אל מימי האסלה (היא מזמן לא טורחת לסגור את דלת השירותים) והורדת המים. הוא מתחיל להקליד במרץ, עיניו נעוצות במסך המחשב, מתרוצצות ברדיוס מוגדר, רדיוס בטחון כמו גבולות גזרה במטווח. הוא לא צריך לבדוק, הוא כבר יודע שחזרה במצב אחר מזה שעזבה איתו את דירתם קודם לכן, רפויה וכעוסה. כעת היא לבטח דלוקה ובוערת כמו מדורת ל"ג בעומר, עדות למעלליה בחוץ. זה ריטואל שחוזר על עצמו: פעם זו הפגנת המונים ופעם חסימת הכניסה למשרדו של שר הכלכלה, בפעם אחרת כובלת עצמה למכתז"ית ולא מתפנה גם כשגלגלי המפלצת נעות.


"איתי!" היא קוראת לו, "איתי, תעזור לי בחדר השינה", נכנסת אל החדר ומסלקת שני חתולים מהמיטה הרחבה שסדין לבן מכסה אותה. אלה מסתלקים בניגוד לרצונם וברטינה חתולית, אך נשארים לשבת מול דלת החדר, כמו מחכים להזמנה מחדש או לפחות להתנצלות. איתי מושך את הזמן, מקליד מילים סתומות אל הדפים האלקטרונים, מוחק ושוב כותב: "אין. לי. כוח. אין לי כבר כוח. איןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן לי כוח!"


בהתחלה הוא אהב את רעות החדשה, המינית, זו שאינה יודעת שובע. לא רק התיאבון שלה שינה צורה, גם הפתיחות שלה, הלכה וגדלה, התרחבה בצורה לא קבועה. פתאום ביקשה שייגע בה אחרת. "תיקח, בלי לבקש" אמרה לו פעם, הסתובבה בגבה העירום אליו והתכופפה, שדיה המוצקים מתנדנדים ובזים לגרביטציה. שיעשה בה כרצונו. הוא היה משולהב, בטירוף רגעי. ובדומה למקרה זה, היו גם מקרים נוספים, תנוחות חדשות, סקס במכונית, בטבע, מאחורי המרכז המסחרי. אבל הוא כבר לא עומד בקצב. הוא עייף, פיזית בעיקר, אבל לא רק. הוא מתגעגע לימים בהם סתם ישבו על הספה וצפו בדוקו מעניין או האזינו למוזיקה וכל אחד מהם אחז בספר.


"איתי!" היא צועקת כעת. הוא יודע שאין לו ברירה, לוחץ על כפתור ה'שמור', במסמך זה ואז באחר, וניגש אל חדר השינה. החתולים נמלטים אל הסלון.

היא יושבת שם בקצה המיטה בשמלת תכלת קיצית, רגליה פשוקות. האם זה מה שלבשה כשיצאה מוקדם יותר? הוא מביט בעיניה ומזהה שם את הלהט, זה שידע שמחכה לו. ואיך בכלל חשב שיהיה אחרת? היום הוא יום הפגנה, והפגנות מחממות את הדם שבורידיה, גורמות לו לבעבע בדרכו לאיברי גופה. אם היה זוכר, היה מנסה להמציא תירוץ. אבל עכשיו מאוחר מדי. כבר התחמק כמה פעמים לאחרונה, בדה עבודה דחופה או השקה ששכח מקיומה (ובאמת שכח), אבל עכשיו הוא לכוד, רגליו מוליכות אותו מעצמן, והנה הוא כבר קרוב אליה.


"רעותי," הוא אומר ברוך, אבל היא מצמידה אצבע לשפתיה ומסמנת לו שלא ידבר. והוא איש של מילים, אם לא כתובות אז מדוברות. אם לוקחים לו את המילים הוא מרגיש חסר הגנה. חשוף.

היא פותחת את כפתור הג'ינס והרוכסן, ומפשילה את מכנסיו עד מתחת לירכיים. כך גם את תחתוניו. הוא חושב שתיקח את איברו בפיה, אבל היא מתרוממת ממקומה, מסתובבת יחד איתו חצי סיבוב ודוחפת אותו לאחור. גופו שוקע-מקפץ חצי ריחוף גס ונדבק אל המזרן. היא מתיישבת עליו ופושטת את השמלה מעליה. היא אינה לובשת את תחתוניה, גם לא את החזיה.


היא רוכנת קדימה, שדיה נמחצים אל חזהו. שפתיה נצמדות לשלו, מפשקות את שפתיו והוא, כמו הסדין הלבן – מסמן לכניעה, ידיו כבר מלטפות את גבה ואיברו מתעורר לחיים. היא מבחינה בכך, אבל לא מתרשמת. היא מפשקת את רגליה על ירכו, ומתחילה לנוע מעלה ומטה, בתנועות אחידות. לא פוסקת לרגע מלנשק אותו, לשונה חופרת, טועמת, יונקת את לשונו. איבריה נסחטים על ירכו הגדולה והוא מרגיש איך היא מגירה את מיציה עליו.


הוא רוצה לחדור אליה, כוחו כבר שב אליו. אולי קודם לכן לא רצה להיות שותף פעיל, אבל עכשיו הוא מוכן, עכשיו הוא פה. ידיו מנסות לכוון את גופה, אבל היא אוחזת בהן ומרתקת אותן לצדדיו כמו אזיקים אנושיים וממשיכה להשתפשף על ירכו. תנועותיה מתגברות, מהירות יותר, חזקות יותר. גניחותיה ממלאות את חלל החדר. היא כבר לא צריכה את איברו.


את איתי היא השאירה בין הסדינים. ישן או לא, היא לא התעכבה לבדוק. ויתרה על המקלחת ונכנסה לבגדיה - שיהנו הבריות מריחות גופה המסופק. לאחר מכן דחקה את החתולים מפתח הדלת ההולך ומצטמצם, שלא יברחו, ויצאה אל הרחוב. רגליה קלות. היא נזכרת בפעם ההיא שהשתכרה, בסוף י"ב, רגליה לקחו אותה אז מאליהן, כמו דילגה מעל הרצפה, כפותיה לא נגעו במרצפות הגסות. גם עכשיו, היא עוקפת את ההולכים, אפילו את אלה הממהרים להגיע. הדגל מונח על כתפה בגאווה, מעט מעל האות ה' במילה 'דמוקרטיה' שמרוחה על חזה.


מגדלי הבניינים הולכים ומתקרבים, הולכים וגדלים אל מול עיניה. היא פורשת את ידיה לצדדים, הרוח מלטפת את הקעקועים על זרועותיה, מלטפת את הנמשים בדרכה אל שיערה הארוך והחלק. מלטפת את החיוך שלא מש מפניה. היא מגיעה אל קפלן, נושמת את האוויר עמוק פנימה. קהל האנשים עצום, הקריאות חודרות את בית החזה ומהדהדות לתוכה, ישר אל הלב. בעוד חצי שעה כבר אי אפשר יהיה לזוז. דגלים על דגלים, ואנשים מתחתם. היא כבר לא יכולה לחכות. משהו בה ניצת מחדש.


אמיר שילון הוא סופר ומתכנת ישראלי. מתגורר בתל אביב ואבא לשניים. בעל תואר ראשון במדעי המחשב. פרסם שני ספרי פרוזה: ״נשים מרגישות בנוח״ ו״אני רעב אותך״.

דבר המערכת

אנו שמחות ונרגשות במיוחד להציג בפניכם את הגיליון הרביעי של 'חפוז - כתב עת לארוטיקה עברית', בעקבות הקול קורא: 'ארוטיקה בזמן מהפכה'. בבסיס...

Comments


Frame 22-min_edited.png

כל הזכויות שמורות ל: ״חפוז - כתב עת לארוטיקה עברית״

bottom of page