הסטירה / לני בלה כהן

הוא סטר לה בכל פעם שניסתה להשתלט ולבלוע את הרוק שנזל החוצה מהפה שלה על הזין שלו, משם על הסנטר שלה, ומשם על המזרן הקשיח של חדר בית המלון הוא הזהיר שכך יעשה לפני שהכניסה אותו לפה - בפשטות, בקול יציב אמר מלמעלה: לא לבלוע, אם אראה שאת בולעת, תקבלי סטירה. זה לא היה נורא כל כך, יותר כמו קריאה נינוחה של הורה מקריא לילד שלו הוראות הפעלה של צעצוע שזה עתה קנה לו. ובאמת כך היה. היא ניסתה - בכל כוחה ניסתה - לתת לרוק לנזול ולהינגר, אבל מעת לעת חזק ממנה, דחף הבליעה. ואז היא נחתה עליה - סטירה חזקה, מצלצלת. לא מצלצלת כפי שאנשים נוהגים לומר כך סתם: לא. מצלצלת באופן כזה שכל הראש, המהות שלה - הפכה צלצולים. ולמרות שהייתה צריכה לחזות אותה, הסטירה על לחיה הימני (הוא לא גיוון בצדדים), הותירה אותה המומת התרגשות. מגורה. לא הייתה זו סטירה פלרטטנית, לא, אלא סטירה קרת רוח של ״אמרתי לך שזה יקרה״, חזקה, יציבה, לא מתנצלת, כמו הקול שלו. 

הקול הזה היה העוגן היחיד שלה מהרגע שבו הוא כיסה את עיניה. זה קרה דקות מספר קודם לכן, כשנכנסה לחדר חשוך, ממנו לא הספיקה לראות הרבה כי מיד הפנתה, כפי שביקש מראש, את  הגב לדלת. היא שמעה את הקול מצווה עליה לעמוד ולא לזוז, מצמיד וקושר חזק-חזק חתיכת בד מסביב לעינייה.

אין לה מושג איך קרה שהפעם מצאה אומץ לנסוע יותר משעה כדי להיפגש עם גבר שלא הכירה. עד אותו רגע, היא נהגה בדרך כלל לדבר עם גברים עוד ועוד, לגרור את הקץ, עד שהיו מתייאשים או שהיא הייתה נעלמת. מאחורי המסך הרגישה נחשקת וחריפת לשון, השליטה הייתה בידיים שלה. היה לה זמן לחשוב, לכתוב ואז למחוק, לנסח מחדש, ולירות החוצה לחלל הצ׳אט השחור משפטים מהודקים, כאלה שהרגישה שצובעים אותה בדיוק בצבעים שרצתה. במקרים מיוחדים הסכימה לעבור לשיחה. היא אהבה את הקול שלה, ולעיתים תכופות הייתה מקבלת עליו מחמאות (למשל, הפעם ההיא עם הגבר הנשוי שדחק ודחק שיעברו לטלפון, וברגע ששמע אותה מיד נדלק והציע לה לעבוד בחברת הביטוח שלו, במוקד קטן ומשפחתי במרכז הארץ. עם קול כמו שלך, תעשי מיליונים בחודש, הבטיח). איתו היא דיברה במשך כמה ימים, אל תוך הלילה, ואפילו שהחליפו טלפונים, החליטו להישאר מאחורי המילים - בלי שם, ללא תמונה או קול. זה לא שהוא הצליח להזיז או לאלחש את הנמנום הכללי משולב הבחילה שהרגישה מול כל אלו שדיברה איתם קודם לכן, ובכל זאת החליטה למתוח את החבל עוד קצת.

בהודעה קצרה היא קיבלה הוראות מדויקות - מלון לאונרדו פלאזה חיפה, קומה שלישית, חדר 311, עשר בלילה. דלת החדר תהיה מעט פתוחה, כך היא תדע שהוא שם, ואז - לדפוק שלוש פעמים, להסתובב עם הגב ולחכות. כשהרימה את האמברקס ודוממה את המנוע נשארה לשבת במקומה, חגורת הבטיחות עוד עוטפת אותה, מדגישה את פעימות הלב שהולכות ומאיצות. זה הרגיש כאילו סוסים דוהרים בתוך בית החזה שלה ושהנה, עוד רגע הם פורצים החוצה ומשאירים אותה פתוחה לרווחה. היא נזכרה בשיעור יוגה של אתמול, נזכרה במאיה מבקשת, כפי שהיא עושה בסופם של שיעורים, ללקק את השפתיים ולבלוע רוק כדי להרגיע את מערכת העצבים, וכך היא עשתה גם הפעם. זה לא עזר, אבל הרגליים שלה, כמו היו להם חיים משלהם, לא התרגשו; הוציאו אותה מהרכב והתקדמו לכניסה. בלובי נמנם שומר מאחורי דלפק עץ מעוגל שטופל בלכה מבריקה. דלפק גנרי לחלוטין, כזה שנמצא, ככל הנראה, בכניסה של מרבית המלונות בישראל. גם השומר היה כזה, גנרי. דמות אפרפרה שנבלעת (כמעט בקלות) בתפאורה הבוהקת של הלובי, מסתירה כרס קטנטנה מאחור ויורה חיוך אוטומטי לכל מי שחולף על פניה. ואכן, כשעברה ליד  הרים ראש ואמר עם חיוך- ערב טוב חמודה, במבט שהותיר אצלה תחושה שהוא יודע דבר מה שהיא לא. והוא באמת לא שאל כלום, לא לאן היא הולכת או למי היא מגיעה. הוא רק הצביע על שלט עליו היה כתוב: המעלית בשיפוצים - מצטערים על אי הנוחות, ואז אמר - תעלי דרך המדרגות, בדלת כאן מאחור.

סטירה נוספת מזכירה לה שבטעות ניסתה לבלוע. מה אמרתי, שואל בלי סימן שאלה, בשלוות-נפש שעושה לה חשק לנעול את הלסתות על הזין שלו, אבל היא לא עושה מוציאה את הרצון לפועל. כמובן שהיא לא עושה את זה. היא מרגישה משהו רטוב נוחת לה על המצח ונוזל. הנה, ככה יותר טוב, הוא אומר. ואז - כף יד מורחת את הנוזל על הפנים שלה בתנועות סיבוביות. המסקרה כנראה גם היא נוזלת, כי היא מרגישה שריפה מסוימת בעיניים. גם הפה שורף, ושורף לה גם בין הרגליים. הכל שורף. עולה באש. היא מרגישה את המזרן מתחתיה לח, ספוג ברוק שלה וחושבת שהיא דווקא עושה עבודה טובה למדי, אבל אז הוא שולף את עצמו מתוך הפה שלה, מכניס ידיים מתחת לבתי השחי שלה, מרים ומסובב אותה. היא מתרגשת מהרגע הזה, להרגיש סוף-סוף מלאה. פתאום עולות לה לראשה לילי והדס: היא מדמיינת איך כשכל זה יסתיים היא תחזור הביתה ותספר להן איך היא נסעה עד חיפה באמצע הלילה כדי להיפגש עם גבר אלמוני שאפילו את שמו האמיתי היא לא ידעה. היא דמיינה איך הן יסתכלו עליה פעורות פה ואיך מתחת להלם הזה הן יסתירו שכבה יפה של קנאה. קנאה בה, באומץ, בחופש שלה, בעוד הן תפוסות בשגרה הטיפוסית למערכות היחסים שלהן. ואז היא הבינה שהוא חודר אליה. תחילה זה הרגיש מוזר, לא המלאות שדמיינה בראשה. שחיכתה לה. ואז היא הבינה - הוא חדר למקום שאליו לא חששה שיחדור. זה קרה הפעם ללא הזהרה מוקדמת, אולי כי ידע שהיא עלולה להזיז אותו כדי להציע את החור האחר, זה שחיכתה שהוא יפקוד מתחילת הערב. היא הרגישה איך האגן שלו ננעץ בה שוב ושוב, הודף אותה אל עבר המזרן. עכשיו זה כל מה שהרגישה. שום דבר מלבד מזה - לא את מסקרה בעיניים, לא את חתיכת הבד על העיניים שלה ולא שתי ידיים פותחות את פלחי ישבנה . נדמה לה שגם האנחות שלה שקטו, פינו מקום לשלו. ואז, ברגע אחד, הוא יצא ממנה, מלמל קללה בלתי נשמעת, שיחרר את הקשר שעשה בבד ועיניה חזרו באחת אל המחוזות הויזואלים.

הדבר הראשון שראתה היו כתמים פזורים על המזרן. היא תהתה תחילה האם קיבלה מחזור, שהרי הוא תמיד הופיע כשמתחשק לו ובדרך כלל בתזמונים גרועים מסוג זה (כמו הפעם ההיא שעמדה בגבול מצריים בשמלה ומשקפי שמש ולא איפשרה ל אנשים סביבה לפגום בהתרגשות שעוד רגע תטבול את גופה במים חמימים, תניח את ישבנה על החול ותביט בנקודה רחוקה או תשקע באחד הספרים שהביאה איתה. ואז, מישהו פלט - יונתן גפן מת. מיד היא הרגישה אותה, רטיבות עזה בין הרגליים. היאביקשה מאישה שעמדה לידה ועליה מונח תינוק בבד לבן, שתשמור על המקום שלה בתור והלכה לשירותים הסמוכים - גילתה כתם דם על התחתונים. או למשל בפעם ההיא כשהייתה ארבעים אלף רגל מעל פני האדמה, בדרך לרומא, שם הוטל עליה להיות שושבינה בחתונה של חברתה הטובה, שמצאה לה, כעבור שנות סטוצים ודייטים כושלים, יהודי איטלקי מבית טוב.

אבל ככל שהראייה שלה התחדדה היא הבחינה שזה לא דם. לא, אפילו לא קרוב. עכשיו דווקא ייחלה לכך שאלו היו כתמי דם. שוב הרגישה את הסוסים, לרגע חשבה ששמעה כמה מהם צוחקים. דוהרים וצוחקים. היא הכירה סיפורים כאלה, בדרך כלל מחברותיה שהשתמשו בהם כתירוץ ללמה הן בחיים, אבל בחיים לא יעשו אנאלי. אני אמות אם זה יקרה לי. אמות במקום, היא שמעה את הדס אומרת בתוך הראש. לרגע קיוותה שאולי עוד לא שם לב, שאולי תיקח את השמיכה הלבנה ותניח מעל, תעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. כאילו הדבר הכי נורא שיכל לקרות - לא קרה. אבל לפני שהספיקה לשלוח יד שמעה אותו אומר מאחור - אולי כדאי שתכנסי לשטוף את עצמך.

תחת המים החמים ייחלה שחור הניקוז הקטן יפער את עצמו לגודל שבו תוכל להיבלע לתוכו ולהיעלם לתוך צינורות הביוב. הם נדמו לה כמו מקום טוב יותר לשהות בו כעת. אבל החור, הוא נותר כפי שהוא, והיא, היא גם נותרה כפי שהיא. היא שמה לב שחזר לשרוף לה. עכשיו זה היה בעיקר על הלחי וגם, כמובן, שם למטה. תחת המים החמים דמיינה את המנקה פותחת את הדלת של חדר 311 מוקדם בבוקר ומגלה את ההפתעה שהשאירו לה הפעם - כתמי צואה על הסדין הלבן. היא דמיינה איך ברגע אחד כל הצבע אוזל לה מהפנים, וכמעט יכלה לשמוע אותה מסננת בגועל רצף קללות בשפה זרה. תחת המים החמים שעכשיו כבר הרגישה-לא-הרגישה, דמיינה איך האומללה נאלצת לדחוף שתי ידיים לתוך כפפות גומי כחולות ולעקור את הסדינים מהמזרן  תוך תחושת הצטערת על היום שבו היגרה לישראל, או מודה על כך שלפחות בעלה נפטר כבר לפני שנים, כך הוא לא צריך לשמוע את סיפורי הזוועה שלה. 

היא סגרה את המים בכוח והושיטה יד למגבת המלון, כשהיא דוחפת את הפנים לתוכה ונושמת את ריח הכביסה. הטלפון של החדר צלצל. נדמה לה ששנים לא שמעה את הצליל הזה, האנלוגי. 

כשיצאה החוצה הוא ישב בתחתונים על הכורסה ממול. היא לא יכלה לדמיין שכך הוא נראה. לא, אפילו לא לרגע. אולי גם הוא לא יכל לדמיין שכך היא נראית. אז איך קוראים לך? שאל. אפרת, היא שיקרה. אני אסף, הוא ענה. אולי גם הוא שיקר, וזה לא שינה לה. היא נזכרה איך הבוקר שלח לה שיר של דמיאן רייס ואיך חשבה שמי ששולח לה בבוקר שיר של דמיאן רייס הוא ללא ספק בחור מתוק. והנה, עכשיו הוא יושב מולה, והיא יושבת מולו, ונדמה שכל מה שמשותף ביניהם כעת הם הכתמים שהולכים ומכים שורשים בין סיבי הבד הלבן.

מעשן? שאלה. לראשונה שמה לב שהחדר מכוסה שטיח קיר לקיר. רק באירועים מיוחדים, הוא ענה. היא גילגלה שתי סיגריות והגישה לו אחת, הדליקה את שלה והעבירה לו את שלו. הוא החזיק את המצית ועם האגודל ניסה לגלגל את הגיר לכדי להבה. האש לא הופיעה. הוא ניסה שוב ללא הצלחה. היא שאלה אם הוא צריך עזרה. אל תגזימי: אני יודע להדליק סיגריה. אולי אתה רגיל למצית אחרת... הוא המשיך לנסות עד שחטפה את המצית מידיו, הדליקה וקירבה את האש לפניו. הוא הכניס את הסיגריה. מיד כששאף את העשן פנימה נחנק והשתעל. הרבה זמן לא יצא לי, אמר במבוכה. ואז, אחרי שלקח שאיפה נוספת אמר - מוזר, הפה שלי התמלא רוק. לא לבלוע! היא חייכה. היא חשבה שמדובר בבדיחה לא רעה בהתחשב במצב, אבל הוא לא חייך אליה בחזרה. 

העיניים שלו הלכו וקטנו והיה נראה שהוא מחזיק בכל כוחו את האוויר בריאות. לפני שהספיקה לקחת שאיפה משלה, פיו נפתח וממנו נפלט החוצה, כאילו חיכה בפנים חיים שלמים, שטף קיא אדמדם, ומיד נחת על קטע השטיח שנפרש ביניהם. כנראה יותר מדי יין, אמר וניגב את הפה עם כף היד. היא שוב חשבה על המנקה. ואז פרצה בצחוק. צחוק בלתי נשלט, מתגלגל, שלא הצליחה לעצור. היא צחקה, צחקה, צחקה, צחקה וצחקה עד שדמעות מילאו לה את העיניים, וכל מה שראתה היו כתמים מרצדים של דמות יושבת מולה, חסרת אונים.