איזבל / נעמה שחר

אֲנִי וְאַתָּה וְאִזָּבֵּל בַּמִּטָּה

כְּלוֹמַר אִזַּבֵּל וְאַתָּה וַאֲנִי, כְּלוֹמַר אֲנִי וְאִזָּבֵּל וְאַתָּה

כְּלוֹמַר אֲנִי וְאַתָּה בַּמִּטָּה וְאִזָּבֵּל בְּמִטָּה. מִטָּתָהּ

כְּלוֹמַר הַמִּטָּה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנַיִם. הַגּוּפִים לִשְׁלוֹשָׁה

*

סַבְתָּא שֶׁלָּהּ הֵבִיאָה לוֹ מִטְפַּחַת בַּד לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. "מִטְפַּחַת בַּד". לְנַגֵּב אֶת הָאַף

זֶה מְאֹד אֵקוֹלוֹגִי. יֵבוּא מְיֻחָד

בָּאָרֶץ אֵין כָּזֶה לִקְנוֹת, לֹא שֶׁהָיִיתִי קוֹנָה לוֹ

מָה אִכְפַּת לִי

זֶה לֹא בִּתְחוּם הָאַחְרָיוּת שֶׁלִּי קִפְלֵי הַנְּחִירַיִם שֶׁלּוֹ,

שְׁנֵי קִפְלִי הַנְּחִירַיִם שֶׁלּוֹ

*

אֲנִי עוֹד שְׁנִיָּה גּוֹמֶרֶת אֲבָל הִנֵּה אִזַּבֵּל מַגִּיעָה אֵלֵינוּ כָּל הַדֶּרֶךְ מִגֶּרְמַנְיָה, כָּל הַדֶּרֶךְ מִגֶּרְמַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַמִּטָּה שֶׁלִּי, כָּל הַדֶּרֶךְ מִגֶּרְמַנְיָה אֶל מִתַּחַת לַפּוּךְ וְאֶל בֵּין הַקְּפָלִים שֶׁל הָעוֹר שֶׁלִּי, שֶׁל הָעוֹר הָרַךְ וְהֶעָצוּב סְבִיב הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי, כָּל הַדֶּרֶךְ מִגֶּרְמַנְיָה דֶּרֶךְ יַעֲרוֹת יְרֻקִּים כָּל כָּךְ וּגְבָהִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן מֵאֶרֶץ כָּל כָּךְ קְטַנָּה, מֵאֶרֶץ עֲלוּבָה כָּל כָּךְ וּקְטַנָּה, דֶּרֶךְ שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן הַיְשֵׁר לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה, אִם יָכֹלְתִּי לִבְנוֹת אֶרֶץ ווָא-ווָא-ווִי-ווָאה אֵיזֶה אֶרֶץ הָיִיתִי בּוֹנָה לְךָ, אֲבָל הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְכַּוֶּצֶת הַאֶרֶץ הַזֹּאת וַעֲיֵפָה, וְאִזָּבֵּל כְּבָר בַּדֶּרֶךְ וְאִזָּבֵּל כָּל כָּךְ פָאקִינְג יָפָה

*

מַהֵר מַהֵר שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲצֹר אוֹתָהּ, אַחַר כָּךְ תַּגִּידוּ לֹא יָדַעְנוּ, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁכָּכָה זֶה יִהְיֶה, שֶׁכָּכָה הֵם יַעֲשׂוּ לָנוּ

*

הִיא יוֹדַעַת בִּכְלָל מָה זֶה לִקְרֹעַ, מָה זֶה חַמָּנָיָּהָ, מָה זֶה סִיב שֶׁהִיא כָּכָה מְדַבֶּרֶת? הִיא יוֹדַעַת בִּכְלָל מָה זֶה בְּחִילָה, מָה זֶה סַלְסָלָה, מָה זֶה עַרְמוֹנִים שֶׁהִיא כָּכָה מְדַבֶּרֶת? שֶׁהִיא כָּכָה בָּאָה מִסּוֹף הָעוֹלָם אוֹמֶרֶת לְךָ: כָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה כָּאן הוּא כָּךְ וְכָךְ. וְזֶה כָּכָה, זֶה הַבִּלְתִּי נִסְבָּל, שֶׁזֶּה אָכֵן כָּךְ וְכָךְ כָּל מָה שֶׁקּוֹרָה כָּאן וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְוַכֵּחַ. אֲבָל מִי הִיא שֶׁתַּגִּיד לְךָ, מִי הִיא, הִיא יוֹדַעַת בִּכְלָל מָה זֶה כִּלְיָה, מָה זֶה זַרְבּוּבִית, מָה זֶה דַּגְדְּגַן שֶׁהִיא כָּכָה מְדַבֶּרֶת, שֶׁהִיא כָּכָה בָּאָה עָלֵינוּ עַכְשָׁו כֻּלָּהּ עָלֵינוּ?

*

וַאֲנִי עָשִׂיתִי צָבָא הָרֵי, אֲנִי הֲרֵי הָיִיתִי בַּצָּבָא, שְׁנָתַיִם הָיִיתִי בַּצָּבָא זֶה בֶּטַח מַשֶּׁהוּ, זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוּם דָּבָר

אֲנִי לֹא טָבַלְתִּי אֶת הַיָּדַיִם בְּדָם כְּדֵי שֶׁתָּבוֹא אַחַת בְּלוֹנְדִּינִית תְּצַקְצֵק וְתִמְצֹץ

לִמְצֹץ הִיא יוֹדַעַת בִּכְלָל?

בֶּטַח יוֹדַעַת. שְׁנָתַיִם הִתְאַמְּנָה רַק עַל הַבֵּיצִים

אֲנִי בַּזְּמַן הַזֶּה עָשִׂיתִי צָבָא

בֶּטַח נֶחְמָד לְהִוָּלֵד עִם יָדָיִם נְקִיּוֹת

כְּלוֹמַר כְּשֶׁהַדָּם עַל הַיָּדַיִם כְּבָר יָבֵשׁ

זֶה בֶּטַח נֶחְמָד מְאֹד לִהְיוֹת אִזָּבֵּל וְשֶׁלְּךָ

*

וְהִיא צוֹדֶקֶת, זֶה הַבִּלְתִּי נִסְבָּל

שֶׁזֶּה אָכֵן כָּךְ וְכָךְ כָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה כָּאן וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְוַכֵּחַ

בְּזֶה אֲנַחְנוּ צֶמֶד חֶמֶד (אֲנִי וְאִזָּבֵּל):

הַכֹּל כָּאן בֶּאֱמֶת כָּךְ וְכָךְ.

אוּלַי תִּתְנַחֵם בְּזֶה שֶׁאֲנִי לֹא מַבְטִיחָה שׁוּם דָּבָר, שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִבְטַחְתִּי שׁוּם דָּבָר,

שֶׁטּוֹב מְאוֹד אֲנִי יוֹדַעַת –

אֵלֶּה לֹא יָמִים טוֹבִים לְמוֹלֵל אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת,

בֶּטַח שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עָלֶיהָ אֶת הַשְּׂפָתַיִם

(בֶּטַח שֶׁלֹּא אֶת שֶׁלְּךָ, בֶּטַח שֶׁלֹּא אֶת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלְּךָ.

אֵין מָה לְהַגִּיד)

אֲבָל אֲנִי אוֹמֶרֶת

אֲנִי בְּכָל זֹאת אוֹמֶרֶת

אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לְךָ בְּאֹזֶן כָּל לַיְלָה כְּשֶׁאַתָּה יָשֵׁן:

מִטְפַּחַת

צִפֹּרֶן

הִמְהוּם

קְפָלִים

גֶּלֶד

שְׂרֵפָה

מִּטָּה

אַהֲבָה

נעמה שחר היא כותבת, שחקנית ובמאית, ילידת ירושלים. למדה בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, מנחה את סדנאות הכתיבה 'לכתוב כמו עצמי', אמא לחתולה החרדתית תותי. כותבת שירים מגיל שש, בשנים האחרונות מנסה לחזור לכתוב באותה רמה.